"איפה אתם לכל הרוחות?!?!"
"למה אתם לא מופיעים???", "איפה אתם לכל הרוחות?!?!", "לאן נעלמתם?" ועוד צרור עתיר שאלות דומות תוקף אותנו לאחרונה. ואנחנו, שבדרך כלל משתדלים להגיב על כל מיקרו-פוסט בפייסבוק או במייל במהירות שהלוואי והייתה דובקת בכל נותני השירות בארץ, מתחמקים באלגנטיות מוטלת בספק ועונים כהרגלנו בקודש בתשובה צינית במקרה הטוב, ותשובה סתומה עד גועל במקרה הפחות טוב.
ובכן, הגיע הרגע לעשות קצת סדר בבלאגן. לא ככה?
החודשים האחרונים היו לנו מורכבים ביותר. בצער רב (אמיתי וכן) נאלצנו לערוך מספר שינויים פרסונאליים ב-195dB. באופן טבעי, כל שינוי בגוף אשר מונה ארבעה חברים יגרור איתו לא מעט חוסר יציבות. כל שינוי, ולא משנה עד כמה חשוב או נדרש יהיה, עתיד להציב את ההרכב בפני דילמות קשות מהסוג הלא כייפי. ואכן כך קרה גם לנו. וכך, בין אודישן אחד למשנהו (עלק כוכב נולד) ניסנו לשמור על הגחלת היצירתית ולהמשיך לכתוב, להמשיך להלחין, להמשיך לדחוף את העגלה במעלה הגבעה.
גם לנו, בדומה לרבים מכם, ההיעדרות הארוכה מהבמה מעיקה ומרגישה לא טבעית בעליל. אנחנו אוהבים להופיע, אנחנו אוהבים את האנרגיה, אנחנו אוהבים את התחושה הקרירה הזו באצבעות הידיים רגע לפני שאנחנו עולים לבמה. יש בתחושה הראשונית הזו משהו שזר לא יבין – חשש מסויים מהול בעוצמות בלתי אפשריות של ריכוז ופוקוס. והתחושה הזו בדיוק היא מה שחסר לנו כל כך לאחרונה.
ובכל זאת, זה המקום לבשר שנראה כי בשבועות האחרונים הצלחנו להחזיר את הרכבת למסילתה. מלאיי האנרגיה שלנו מתמלאים שוב, הדינמיקה חוזרת, הסאונד מתיישב… וחשוב מכל, האהבה ליצירה מזדקפת שוב. אנחנו עובדים על חומרים חדשים ובמקביל מנסים לשמר את "מבפנים" הקיים. עד כמה שתחלופת נגנים היא מאורע בעייתי, יש בתהליך הזה משהו מזכך, משהו שמגדיר מחדש את גבולות היצירה, משהו שנותן לגיטימציה לפרוץ את הגבולות שהונחו לפני זמן כה רב ושכולנו חששנו מלהזיזם. בסופו של יום זה מאורע נדרש ולגיטימי במחזור חייה של להקה – אבולוציה אם תרצו.
על דבר אחד אנחנו מוכנים להתחייב: אנחנו כבר חוזרים!!!
הכל טוב ויפה, ואני מבין שקשה לשמור על יציבות כשנגנים מתחלפים ובאמת קשה לחזור למסלול.
אבל לי יש עוד חודש לאזרחות, ותאמת שההופעות שלכם זה הדבר היחיד שמניע אותי לצאת מביתי הנוח בירושלים כדי לשמוע מוזיקה אמיתית חיה ובועטת (חוץ מנדב :"יש הופעה של ג'ו בונמסה\אל די מאולה, אני מזמין, התבוא?" ממממבטח, אבל זה פעם בשנתיים). קיצר תעשו בשבילי מאמץ, כי בצבא לפי מה שהבנתי המפקדים חסרי סבלנות כלפי בקשות ליציאה הביתה סתם באמצע שבוע, או בשביל אירוע מסוים, חשוב ככל שיהיה, אפילו הופעה של מאה תשעים וחמישה די בי!
אני מזכיר לכם שאני גם חולה באסטמת ילדות, שזה דבר כרוני.
והראיה שלי לא כמו שהייתה פעם ,אני זקוק למשקפיים בשביל לנהל אורח חיים בריא.
תעשו בשביל המלש"ב החולה כרוני עם בעיות הראיה את היום, ותופיעו!
בתודה, י' שם בדוי אדרי.