"מספר שש מאות ארבעים ושמונה!"
זה לא קל להיות רוקר בארץ. עוד פחות פשוט הוא להפיץ את הרוק שלך לעולם. האלבום שלנו אמנם מוצע להורדה בחינם לכל דיכפין, אבל יש דברים שאי אפשר (עדיין) להוריד דרך הרשת דוגמת סטיקרים,EPים של 195dB ושאר דברים צהובים (בננות, נגיד). ולא שהדבר אינו אפשרי מבחינה טכנולוגית – נהפוך הוא. הסיבה העיקרית לכך שאיננו מסוגלים לשלוח היום דיסקים ו/או בננות דרך המייל היא זו: ברגע בו הצליח המין האנושי להעביר פורנו דרך האינטרנט כל תהליך פיתוח העברת המידע דרך הרשת די מיצה את עצמו. בכלל, פיתוח הטכנולוגיה הואט בצורה משמעותית. אחרת איך יכול להיות שבעשור הראשון להקמתה של תכנית החלל הצליח המין האנושי להנחית אדם על הירח ללא מחשב אחד לרפואה, ולמרות תנופת המחשוב האדירה בחמשת העשורים שחלפו מאז – לא התקדמנו כלל?? אני מניח המין האנושי פשוט מצא משהו אחר לעסוק בו…
בכל אופן, פורנו או לא – ניצלתי את הבוקר הסתווי שניחת עלינו ביום שישי האחרון ושמתי פעמיי אל סניף הדואר הקרוב על מנת לשגר חבילות עם דיסקים וסטיקרים אל אילו אנשים יפים שאוהבים את המוסיקה שלנו. ניצלתי את ההזדמנות לקחת את את הפתק האדום שמצאתי על הדלת לפני שבועיים שבישר לי שיש לי דואר רשום. ידעתי כבר ממי המכתב הרשום ולכן לא מיהרתי לקחת אותו. צה"ל, כך מסתבר החליט שלא די לו שאני עושה בין שלושים לארבעים ימי מילואים כל שנה כהוכחה לנאמנותי למדינה. מעתה עליו לטרטר אותי אל סניפי הדואר העמוסים, לעמוד בתורים ולהאבק על מקומי בתור עם פנסיונרים זועמים ופליטי משרד הרישוי רק כדי לקבל לידי מכתב המציין בפניי שמאחר ולא שלחתי בחזרה את הספח המצורף אל הצו האחרון צבא ההגנה לישראל מצא לנכון להתריע בפניי על ידי דואר רשום. לעובדה שאני תמיד שולח בחזרה את הספח המזויין אין כל קשר לכמות הדואר הרשום שהצבא שולח לי.
ביני לביני הרהרתי פעם שייתכן ומדובר בתכנית אימונים חדשה. הרי מזה כעשור, מאז פרוץ האינתיפדה השנייה (או השלישית, אני לא בטוח) אימוני צבא המילואים הצטמצמו פלאים. באימון האחרון באש של גדוד השריון אליו אני שייך כל תותחן ירה חמישה פגזים בממוצע. למי מכם שאינו מבין על מה אני נרעש, שינסה לדמיין כי כל קלעי השלוש של מכבי תל אביב בכדורסל מורשים לזרוק לסל באימונים חמש זריקות לסל כל אימון. ארון הגביעים של שמעון מזרחי היה נראה המקרר שלי: שישייה של בירה וזוג גרביים. ואז חשבתי לעצמי. אולי ישב איזה תת אלוף, במפקדת זרוע היבשה והגה את "תכנית החישול האזרחית לחיילי המילואים" ?
בשלב ראשון – לוחמה בטירור. הסתננות אל סניף דואר עמוס פנסינרים זועמים, ערסים שמנסים להעביר בעלות על הסובארו שעומדת על המדרכה בחוץ וחלפנים מפוקפקים שבאים להחליף מטבע זר. בשלבים הבאים – לחימה בשטח בנוי (כרטיס שני חינם לפיינטבול החדש בבילעין על גבול גדר ההפרדה), ניווט והתמצאות בתנאי לחץ (תווי קנייה לאיקאה שכוחם יפה ליומיים שלפני ערב פסח בלבד), לחימה בשטח פתוח (יום הוקרה לחיילי המילואים בסחנה, ביום העצמאות) ועוד ועוד.
כך או כך, מצאתי את עצמי מול הכניסה לסניף הדואר בשדרות ירושלים ברמת גן עם החבילות של אוסי, גל, לינוי, שחר, אור, יובל ודן. נכנסתי פנימה וגל נעים של אויר ממוזג וקריר נעים קידם את פני. עצרתי לדקה כדי להתרשם ממפגן האיוולת הרגיל של השירות הציבורי במדינת ישראל. הסניף שופץ זה מכבר: חמישה דלפקים מעוצבים וחדשים, מסכים שטוחים של 40 אינץ' תלויים מהתקרה ומערכת אלקרונית אוטומטית שאחראית על התור. עד כאן – ניצול יפה של שלושה מליון שקל. רק מה?
אל חמשת הדלפקים ישבה פקידה אחת, אף מסך לא עבד, ולמרות שקול נשי נעים אך רובוטי משהו המשיך להכריז על מספר הלקוח הבא בתור, הקופסה הזו שממנה מושכים את מספר התור לא ממש הוציאה מספרים… מדינת ישראל מציגה : מדיניות "הגרוש ללירה".
"מי אחרון בתור?" שאלתי בקול.
"הוא" ענו שלושה אנשים במקביל כאשר כל אחד הצביע על מישהו אחר.
לאחר דין ודברים קולני הוחלט לשבץ אותי אחרי רבקה, פנסיונרית עם שרוואל צעקני שמוש בן ארי היה מתבייש ללבוש למיטה. ברגע בו התיישבתי נכנסה גברת עם שקית קניות ומהדורת סוף השבוע של עיתון הארץ. "מי אחרון?" שאלה.
הרמתי יד והרגשתי קצת נבוך. לא נעים להיות אחרון. "אז זהו, שאני כבר הייתי פה ופשוט יצאתי. אני הייתי אחרי הגברת ההיא שמה". אמרה והצביעה על אישה שישבה בצד ולרגליה כלב לבן שהביע עניין רב בכל המתרחש ועשה רושם שדי נהנה מאווירת הכאוס הכללי.
"מספר שלוש מאות ארבעים ושש" הכריזה הרובוטית ברמקולים.
חככתי בדעתי מה לעשות. מצד אחד היו בסניף איזה עשרים איש, ואם כל אחד שייכנס ויאמר שהוא "כבר היה פה אבל כשראה אין מספרים הלך לעשות קניות ותכף חזר" יהיה לפניי, אני לא אצא מזה. מצד שני, לעצבן קורא של עיתון הארץ יום לפני העצרת לזכר יצחק רבין זה ממש לא מעשה חכם. למזלי רבקה התעשתה לפניי והתגייסה להציל את המצב. "מה פתאום. את לא לפניי. אני הייתי פה ולא ראיתי אותך! את תעמדי בתור כמו כולם"
הרגשתי שביעות רצון. ידעתי אחרי מי להכנס! רבקה לא פראיירית של אף אחד! לא סתם יש לה שרוואל שהיה מביך מבריח חשיש בדואי. לכי על זה רבקה!!!
כך ישבנו לנו, עשרים וכמה איש, מול מסכים כבויים ופקידה אחת מסכנה ועצבנית וחיכינו שהתקרה תיפול עלינו ותגאל אותנו מהעינוי הזה. תחושה של שותפות גורל אפפה את כולנו. הרגשנו כמו החברה הישראלית בזעיר אנפין. קבוצה של אנשים מכל שכבות האוכלוסיה והגיל, שכל מה שמעניין אותם הוא להדחף לפני זה שלפניו בתור. אחת לשלוש דקות לערך נכנס מישהו אל הסניף, ניגש אל הקופסה הדוממת, בחן אותה ברוב עניין והכריז :"מה זה – המספרים לא עובדים??". אז היה ניצת שוב דיון שלם של "לאן הגענו ומה יהיה הסוף". מדי פעם נכנס מישהו שניסה את תרגיל ה"הייתי פה כבר ורק הלכתי פה מסביב לקנות סיגריות" אבל רבקה נתנה לכולם בראש. אחרי ההיא עם העיתון היא כבר לא הייתה מוכנה יותר לזיוני שכל. זה היה קצת כמו להדחף אל קדמת הבמה בהופעת רוק אחרי גברתן מקועקע בגובה שני מטרים שמפלס את הדרך. כולנו עשינו את זה. בשלב מסויים הצטברו כל כך הרבה אנשים בסניף עד כי מי שהיה נכנס היה סופר כמה אנשים לפניו, מחלק במספר השנים שנותרו לו לחיות ובורח כל עוד נפשו בו.
"קום" יד טלטלה אותי. "עכשיו אתה". רבקה עמדה לפני. אין על רבקה. הצילה אותי ברגע האחרון. כנראה שנרדמתי. החלפנו טלפונים כדי שאוכל לתאם איתה את הביקור הבא שלי בדואר וניגשתי אל הדלפק. נתתי לשלולית המסכנה שנותרה מהפקידה את החבילות. "רגיל או מהיר?" שאלה בלחש. "אהה… אני לא יודע". הכלב של האשה מאחוריי התחיל לנהום באופן מסוכן. "רגיל! רגיל!" קראתי בקול תוך המנעות מקשר עין עם הכלב שבמחצית השעה החולפת הצריך מאמץ לא קטן מצד האוחזת ברצועה שלו כדי למנוע ממנו ללעוס את זאת עם העיתון. "אה – ויש לי גם את הדואר הרשום הזה".
"כבר באה" אמרה הפקידה, קמה, פתחה דלת ונעלמה בחדר אחורי.
הכלב התחיל לחשוף שיניים. קולות ומלמולים התגברו מאחורי. אולי באמת התגריתי בגורל. מה דחוף עכשיו הדואר הרשום. המילואים רק עוד חודש. ורבקה בכלל כבר הלכה והשאירה אותי לבד.
"מספר ארבע מאות חמישים וחמש" הכריזה הרובוטית פתאום, כאילו שמפלס העצבים לא היה גבוה גם כך. רחש של אלימות התגבר מאחורי. איפה הפקידה המזויינת הזאת?? התחלתי להזיע. לאחר כמה דקות שנדמו כנצח חזרה הפקידה ובידה מעטפה צבאית חומה. תפסתי את המכתב ופניתי לצאת. "רגע!" קראה הפקידה. "אתה צריך לחתום".
"על מה שתרצי" לחשתי ברעד. "רק מהר בבקשה".
"כבר באה". אמרה וקמה שוב.
לא האמנתי. פאקינג דואר רשום. לחתום על נשק במילואים לוקח פחות זמן. ניסיתי להראות רגוע, אבל רעד התחיל לטפס במעלה הגב שלי. שמעתי מישהו מאחורי לוחש "אתה תחזיק אותו. אני כבר אדע מה לעשות".
הסתובבתי אל האנשים שמאחורי עם המעטפה החומה. אולי אם יראו שמדובר בנושא של בטחון לאומי יתנו לי לצאת מפה בחיים. לא לשווא אני מטרטר את הפקידה ומחרב את יום השישי שלהם. זה עניין צבאי מהמעלה הראשונה! פתחתי את המעטפה והוצאתי את הדף המוכר עם התדפיס הדהוי.
"הרינו להזכירך" נכתב שם "כי אי החזרת ספח האישור מהווה עבירה ויכול להביא להעמדתך לדין". התחלתי להתעצבן מחדש. "עליך לשלוח את האישור בהקדם האפשרי ליחידתך לא יאוחר מיום קבלת מכתב זה". העצבים השתלטו עליי. שישרף העולם – אני לא שולח להם את ספח האישור. בכלל היו צריכים לשלם לי יום מילואים על זה שביליתי את כל יום שישי בדואר! קימטתי את המכתב עם המעטפה החומה לכדי כדור והשלכתי אותו אל הפח הקרוב.
איזו טעות.
ארבעים זוגות עיניים נעצו בי מבט שכולו תדהמה שהלכה והתחלפה בזעם אספסופי בלתי נשלט.
"משתמט!" קרא מישהו מאחורה.
"מה עשית לפקידה?" קראה האישה עם הכלב.
האוירה התחילה להיות מסוכנת. התפללתי לנס. לפתע נפתחה הדלת ואישה עם חשבון חשמל ביד הציצה פנימה. "מה זה? אין מספרים?" קראה. כמה אנשים הסתובבו אליה. זה עכשיו או לעולם לא. הכל או כלום.
זינקתי ממקומי ורצתי אל עבר הדלת באמוק. בנסיון לחמוק מהמוסף המגולגל של "הארץ" שהושלך אליי הפלתי את המתקן המקולקל של פתקיות התור. הדפתי החוצה את זאת עם החשבון והספקתי לשמוע את האישה עם הכלב צועקת "תפוס אותו רקסי!" כאשר חציתי בריצה את הכביש.
"מספר שש מאות ארבעים ושמונה!"
- חבילה הגיעה -
איזה קטע?! עברתי חוויה מאוד דומה במשרד הפנים. רק ששמה במקום כלב היה שומר ממומר שנהם לעברנוב בכל פעם שלא עשינו משהו לרוחו…. ואת "הארץ" הם לא מכירים שם, אין מספיק תמונות (וצריך לפחות 2 בגודל מתאים לפספורט). אפשר את המספר של רבקה?