חשיפה לצפון נוסח 195dB – סיפור אמיתי ומרגש מאת נדב
בשלהי פברואר יצר איתי קשר אחד איתן לוין והזמין אותנו להתארח אצלו בתכנית רדיו באולפנים החדישים והממוזגים של רדיו 'קול יזראעל' במכללת עמק יזראעל. בנוסף לכך, המתיק איתן את המסע הארוך צפונה – הוא יתאם עבורנו הופעה בפאב הסטודנטים הסמוך בתל עדשים. "אה…. אני לא יודע" אמרתי בקול היבש ביותר שיש לי. "3 למרץ אמרת? רדיו איזורי? נו… אני צריך לבדוק את הלו"ז שלנו עם מנהלת הבוקינג ולראות אנחנו לא סגורים במקום אחר. אני אצטרך לחזור אליך בנושא זה". ניתקתי והתקשרתי מיד לטל, אפי ורן והודעתי להם שיפנו את ה 3 למרץ תכף ומיד וששום תירוצים לא יתקבלו ("רן – זה לא מעניין אף אחד שאתה אמור להמריא לאילת בערב. טייס אחד מספיק. מה בכלל עושה טייס משנה??").
חיכיתי יום בקוצר רוח והתקשרתי בחזרה לאיתן – "שמע. הזזנו הרבה דברים, ואנחנו כנראה נוכל לדחוף אותך ב 3 למרץ".
עכשיו כשאני חושב על זה, זה ממש פלא שהצלחנו להגיע. ארבעתנו עובדים מחוץ למרכז. אני ביבנה, טל בכפ"ס, אפי מסתובב על סט של תכנית תחקירים שרודפת אחרי עבריינים סביבתיים בכל המזרח התיכון ורן בכלל מבלה את רוב היום שלו בגובה 20,000 רגל… להביא את כולם על כל הציוד הנדרש לנקודה אחת במרחב ובזמן הוא בדרך כלל אלגוריתם שלא מתכנס. אם נוסיף לכך שהאוטו של אפי הוא קטן ומקרטע, את העובדה שהאוטו שלי נוסע יום-כן-יום-לא אז זה בכלל פלא שאנחנו מצליחים להפגש לנגן ולהופיע!
למרות הכל ובמאמץ תיאום עילאי, חברנו כולנו ב 3 למרץ בשעה 17:00 על כביש שש ונסענו צפונה לכיוון כביש וואדי עארה והרגשנו חופשיים מתמיד. עוזבים את העבודה, החיים הרגילים, הצרות והפקקים מאחור במרכז הצפוף והעמוס. אוירת טיול נינוחה השתלטה עלינו בעוד נופים ירוקים חולפים על פנינו על רקע דמדומי ערב של סוף חורף. אוירה זו נקטעה באחת במחלף עירון עת השתלבנו בתנועה הזוחלת מזרחה על כביש ואדי עארה ב 6 קמ"ש מלאים. חלפנו על פני צומת מגידו ובעוקף הצפוני של עפולה צנחה מהירות הנסיעה לכדי עצירה מוחלטת. אל מכללת עמק יזראעל הגענו רצוצים ומעוצבנים, למעט טל שנסע ברכב הליסינג המרווח אשר מסופק לו במקום עבודתו ומצוייד במגוון חדיש של טכנולוגיות פורצות דרך דוגמת מזגן, רדיו-דיסק ותאורת ערפל.
התכנית הייתה בהחלט חוויה. איתן השמיע את רוב האלבום והאווירה הייתה מצויינת (למעט כאשר צנח יוסי מהתקרה כשניסה להשיג זוית צילום טובה יותר של טל על רקע הפוסטר שלנו). לאחר התכנית חשנו הד של רעב ותהינו בינינו לבין עצמו אם מן הראוי שנחטוף משהו קל טרם ההופעה.
הראשון להתאושש לאחר ששה מגשי פיצה היה אפי. הוא נשען אחורה ואמר "אהההההההההה". כולנו הסכמנו איתו אך מאחר ואף אחד לא היה במצב לנהוג בחזרה למרכז (כל שרצינו באמת היה ללכת לישון), לא הייתה ברירה אלא לקיים את ההופעה כמתחייב. הגענו אל הפאב "פלינ'ס" בתל עדשים ופרקנו את הציוד פנימה. "אל תיבהלו מהסאונד" התריע איתן "כולם מתלוננים עליו פה". שטויות – אמרנו לו. אנחנו סבבה עם הכל – רק תנו לנגן!
"חרא סאונד!" מלמלנו ביננו לבין עצמנו כשהעמסנו את הציוד בחזרה למכוניות. למרות זאת ההופעה הייתה כיף ונראה כי הקהל די נהנה ובסביבות אחת אחרי חצות נפרדנו מאיתן ומרפי והתחלנו את המסע מרכזה. אפי נסע בגפו, יוסי עם טל ורן ואני הקפצנו את איתן בחזרה למכללה הסמוכה. ביציאה מתל עדשים אמרתי לעצמי "איזה מן שם דבילי זה תל עדשים??"
"זה מקום הם המון היסטוריה" מחה איתן מן המושב האחורי. "היסטוריה? פה?" שאל רן. "תאמינו או לא אבל המקום הזה הוא אחד מאבני הדרך החשובות של תקופת ההתיישבות העובדת בעמק יזראעל בשנים שלפני הקמת המדינה" הכריז איתן. מאחר והביטויים "תקופת ההתיישבות העובדת" ו"השנים שלפני קום המדינה" הם לא מסוג הדברים שאומרים לאוחזים בהגה לאחר חצי יום עבודה, 100 ק"מ נהיגה ושעה נגינה ברעש מחריד מתים, ולמרות שהנסיעה למכללה הייתה קצרה מאוד, מיהר איתן וסיפר לנו את הסיפור המרתק של המקום ואני מביא אותו כלשונו – מילה במילה :
"האגדה מספרת כי בשנת 1938, נחטפה משאית של חברת 'עלית', עמוסה בכל טוב ממפעל החברה ברמת גן והוסעה לנצרת דרך עפולה. החוטפים התכוונו להסיע את המשאית במשך כל היום ולהגיע לעת ערב בזמן למסיבת רווקים פרועה העתידה הייתה להתרחש בנצרת. הם מעולם לא הגיעו אל יעדם. בצהרי אותו יום מר ונמהר התרחש אירוע אלים שלימים יוכר כאירוע מכונן בדברי ארץ ישראל והיווה את אחת הסיבות לפרוץ מלחמת השחרור. הימים היו ימי טורניר השש בש הגדול בגליל ובאיזור שוטטו כנופיות ערביות במצב קשה של מנצ'יז לאחר שבוע רצוף של שש בש ונרגילה. על המשאית נהג ג'בדיה לוין ולידו ישב שיימוס מק'גוזלן. השניים הותקפו על ידי עשרות רבות של כפריים ערביים אשר איחרו לסגירת הסניף המקומי של ארומה בדבורייה הסמוכה ושוטטו בחוסר מעש ברחבי עמק יזראעל. הקרב היה קשה ואכזרי, ובמהלכו נפלו ג'בדיה ושיימוס תוך חירוף נפשם. הכפריים הערביים פשטו בזעקות שמחה על מטען המשאית, ונמלטו עם 4 שקים של קפה תורכי 'עלית', 14 ארגזים של 'אגוזי', הגלגל הרזרבי והרדיו-פטיפון החדש שהותקן במשאית בשבוע שעבר.
באורח מסתורי, לא בזזו הערבים את מטענה העיקרי של המשאית – 14 טון של עדשים משוקולד. לאחר מלחמת השחרור התבטא בעניין מוכתר דבורייה וטען כי :"זה שוקולד זה? מה זה הציפוי הקשה הזה שעושה כתמים בידיים?? אפילו אם היו שמים את העדשים בתוך השוקולד פרה עם סוכריות קופצות לא הייתי אוכל אותם!" עד לימים אלו משוכנעים בדבורייה כי המשאית לא הייתה אלא סוס טרויאני הנועד להקהות את שיניהם של בני האזור ולהחלישם לקראת מלחמת הקוממיות שעמדה בפתח.
המשאית, אם כן, שכבה על צידה ומקרבה נשפכו להם 14 טון עדשים משוקולד אשר הלכו ונמסו בשמש הקופחת של ימי אוגוסט המוקדמים ונודעו מאז בפי כל בני האזור כ"תל העדשים". זמן לא רב לאחר מכן עלה על הקרקע היישוב החקלאי "תל עדשים" לזכרם של של ג'בדיה לוין ושיימוס מק'גוזלן והקים את חוות פולי הקקאו הראשונה בארץ. צאצאיהם של השניים היום – הלא הם איתן לוין ורפי גוזלן, החליטו בתחילת העשור לעשות מעשה ולהמשיך את המורשת הפרועה של אבות אבותיהם וייסדו אולפן רדיו קטן על צומת מזרע. לטענת השניים היה זה המקום המדוייק בו אירעה ההתקפה, וכן היה סמוך באופן שימושי במיוחד למעדנית מזרע הסמוכה. אולפן הרדיו לא הצליח להכות שורש בלב בני האזור, בעיקר בשל העובדה כי לא היה בו כלל ציוד רדיו. האולפן נמכר לבסוף למקומי מדבורייה אשר הקים במקום בסטת אבטיחים משגשגת ולפני כשנה עקר ללוס אנג'לס להגשים את חלומו ולגלם טרוריסט בסרט קולנוע.
עם הקמת מכללת עמק יזראעל ניתנה בידי השניים הזדמנות נוספת להפיח חיים חדשים בחלום הישן ולהעלות לאויר תכנית רדיו, שתקדש את הרוק הישראלי ותתן במה לאמנים מקומיים. תכנית זו אף ניתנת לקליטה במקלטי רדיו סמוכים. כל השאר כמובן כבר ידוע ומתועד היטב באתר התכנית המיתולוגית http://ky106fm.co.il/תוכניות-מוסיקה/מקלט-106"
אני ורן הקשבנו קשב רב לסיפור המרתק שהשיג את מטרתו מאחר והעייפות נדדה ממני והלאה אל רן שישב לצידי ונחר בקול חלוש.
"סיפור מרתק!" פניתי לאיתן "אבל יש לי משהו אחר לשאול אותך"
"כן?" ענה איתן
"הרגע עברנו את מחלף עירון ואנחנו על כביש שש דרומה. איפה אתה יורד?"
—————————————————————————-
חחח… רדיו 106 קול יזרעאל שולט!
ג'בדיה ושיימוס….חחח… ענק! אני בטוחה שאין אף אדם ביקום (טוב, נו, לפחות בישראל) שלא תהה עם עצמו לפחות פעם אחת בחייו למה המקום הזה קיבל את השם "תל עדשים".