הרוק הישראלי – כרוניקה של שקט ידוע מראש

 מאת: נדב אדרי

בחור די מוכשר בשם סיני גז (חפשו אותו באתר במה) כתב לפני לא הרבה זמן :

"להקות הרוק של היום נראות כמו החקלאים של פעם – עובדים שנה שלמה בשביל כלום כסף, חיים על אידאולוגיה, ובסוף היום מריחים כמו חרא של פרות".

 

אני מתנצל אם פגעתי בחקלאים (או בפרות) אבל זה למטרה טובה.

המטרה היא, אם כן – לנסות להבין מה קרה לנו. אני אומר לנו – לדור שלנו. אין לי כוונה לכתוב פה כתבה קוט(נ)רית ארוכה, יסודית ורחבת יריעה בנושא הרוק בישראל. אני מדבר עלינו – עליי ועליכם. בוגרי שנות התשעים העליזות.

התקופה – אמצע שנות התשעים, שנה לאחר שקורט קוביין הזדכה על ציוד. סצנת הגראנג' האמריקאית שוקעת ומפנה את מקומה לכל מיני להקות היברידיות שהצליחו לסנתז מרוק, מטאל, היפ הופ, ג'אנגל ודאב את הדבר הבא – נו-מטאל. האחרון תופס את מקומו בקדמת הבמה של הרוק העולמי. בינתיים בארץ פורח האביב הגדול של הרוק הישראלי.

להקות כמו זקני צפת, הקספרים, תערובת אסקוט, איפה הילד, המכשפות, מוניקה סקס, נקמת הטרקטור, החברים של נטאשה, סטלה מאריס, המגפה, רעש, אבטיפוס, גן חיות  ועוד רבות וטובות פרצו קדימה דרך הקרע הראשוני בגדר שהכינו עבורם ברי סחרוף, רמי פורטיס, אהוד בנאי ויוסי אלפנט.  התשתית כבר הונחה בשנות השמונים על ידי בנזין, תיסלם, שלום חנוך, שלמה ארצי, מני בגר ודני ליטני.

את החותמת הסופית לנסיקה המסחררת של הדיסטורשן והחולצות הדהויות אל שיאים חדשים נתנו היהודים, כנראה להקת הרוק הישראלית הטובה בכל הזמנים.

שנות האלפיים הגיעו. אנחנו התגייסנו עוד בסוף שנות התשעים והחלפנו את הפלנל בדקרון, את הסטריאו שבחדר באוזניות של ווקמן ואת המנוני הרוק בשירי הפלוגה. במקביל רחשו מתחת לפני השטח שני תהליכים אשר עתידים לזעזע את הקרקע מתחת לרגלינו מספר שנים מאוחר יותר. כשנחזור מהטיול שאחרי הצבא – כבר לא נכיר את מה שעזבנו.

התהליך הראשון הוא הכחדה מסודרת ושיטתית של כל מה שלא הספיק להכנס לקונצנזוס המוסיקלי. בשנת 93' הוקמה גלגל"צ ושנתיים לאחר מכן כבר הונהגו בה כללים מוגדרים באשר למה נכנס ומה לא לרשימות ההאזנה. במקום המנחים והשדרנים  הפכו העורכים המוסיקליים למביאים והמוציאים של המוסיקה בארץ. מנחים וותיקים עזבו והקרקע נתפנתה למהפכה השקטה. המטרה (הרשמית והלא מוכחשת, אגב) הייתה להגיע לנתח האזנה גדול כלל האפשר בגילאי 18-35. הקונצנזוס המוסיקלי נוצק לתבנית והשתמר בה למעשה עד ימינו אלו. כל מה שחרג ולו במעט מהקונפורמיזם הוקף בגדר תלתלית ונשלח מיד אל רצועות שידור נידחות. הרוק האגרסיבי יותר, יחד עם ההיפ הופ, המוסיקה האלקטרונית וז'אנרים נוספים נשלחו לגלות. המוסיקה המזרחית, הבלוז, המוסיקה הלטינית ועוד רשימה ארוכה של ז'אנרים פופולריים ברחבי העולם זכו להתעלמות גורפת. בשנת 97' נחתם סופית הכלא המוסיקלי אליו הושלך הרוק הישראלי עת החלה גלגל"צ לשדר דיווחי תנועה ובכך השיגה את נתח האזנה שהציבה לעצמה בתור מטרה והפכה לתחנה המואזנת ביותר בין גילאי 15-35.

הדרך היחידה לצאת מן הכלא – הייתה פשוט להתחזות למשהו אחר ולהתאים את הצורה שלך לצורת המסננת של הפלייליסט. עברת – אתה בפנים. לא עברת – נסה שוב. 

במקביל לדחיקתו של הרוק אל מעבר להרי החושך, החל זרם מוסיקלי אחר לחלוטין לבסס את עצמו ככח עולה בשמי המוסיקה הישראלית. למוסיקה המזרחית נחשפתי במלוא עוצמתה בצבא. חבריי לשירות האזינו לה יומם ולילה, קנו קלטות ולאחר מכן דיסקים בעשרות אלפי עותקים, וגדשו את מועדוני הזמר המזרחי. הזמרים והזמרות מצידם – הופיעו והופיעו והופיעו. חתונות, וועדי עובדים, טברנות ואצל כל מי שנתן להם במה. אמנים כגון ישי לוי, רגב הוד, איציק קלה, דקלון, אתי לוי ועוד רבים היו חלק קטן מאוד מכוכבי העל באותה תקופה. אני לא הכרתי אפילו אחד, אבל כולם מסביבי – ידעו לשיר אלבומים שלמים.

המרתה של רשת ג' בשנת 97 לשידורי מוסיקה עברית בלבד, נתנה ביטוי לעוצמת האחיזה של המוסיקה המזרחית בארץ. ערוץ 24 שהחל לשדר ב 2003 רק חיזק מגמה זו.

בגלגל"צ, כמייצגת של הממסד השמרני של המוסיקה בארץ – לא ניתן היה לזהות אפילו סימן קל שבקלים להתעצמות הזמר המזרחי.

כיאה לישראלים ממוצא מזרחי (ואני אומר את זה לחיוב – ובהערצה לא מבוטלת), החליטו אנשי הזמר המזרחי שבמקום להפוך מריבוע למשולש, על מנת להתאים לתבנית הגלג"צית – הם ידחפו את הריבוע מספיק חזק – ובסוף זה יעבור.

בסוף זה עבר.

אוהדי הזמר המזרחי דחפו אותו מספיק חזק כדי לעבור על פני אולפני גלגל"צ ביפו, דרך קיסריה ועד יד אליהו. 60 שנות מוסיקה ישראלית לא הצליחה להפיק  "רוק אצדטיונים". אבל בעשור בודד הצליחו מנהיגי הזמר המזרחי להמציא את  ה"מזרחי – אצטדיונים".

כאן נעוצה הטרגדיה הגדולה שלנו. הרוק הישראלי הוחזק בבידוד במשך שנים, אך למרות זאת, הצליחו מדי פעם להסתנן רסיסים אל הפלייליסט. אלה שהצליחו להמיר את חברבורותיהם  הוכנסו אל הפלייסליסט  נתנו תקווה כוזבת  לאלו שנשארו בחוץ, שאם רק "יצליחו לקלוע" אל הדרישות המחמירות – זה ייכנס.

חלקם היו מספיק מוכשרים כדי להבין ואף לממש את זה באופן מגמתי ובכך להוכיח כי אם דייקת במוצר הסופי – הוא ימכור וימכור וימכור. ביה"ס רימון, כדוגמא, מוציא מבין כתליו עשרות מוזיקאים מחוננים כל שנה. אמני הג'אז הישראלים אשר יוצאים משם מעורים היטב בצמרת הג'אז העולמית בניו יורק. אבל אנחנו מכירים רק את מירי מסיקה, קרן פלס ואיה כורם. את יובל כהן ועומר קליין – לא ממש. לו אבישי כהן לא היה מוציא דיסק בעברית אף אחד לא היה מכיר אותו.. המוסיקה האלקטרונית הישראלית אף היא ידעה עדנה בחו"ל בשנים האחרונות. אפילו הרכבי מטאל מקומיים הצליחו לצאת אל העולם הגדול ולהצליח. רק הרוק המקומי, שהוחזק על אש קטנה, בתקווה לשחזר את שנות התשעים העליזות המשיך לנסות להתאים את עצמו למצב אליו נקלע. מרדנות, בוטות, אנטגוניזם – מעולם לא היו מנת חלקו. למעט הבס של סולן  'המידנייט פיקוקס', אני לא חושב שנשברה ולו גיטרה אחת על הבמה בארץ – אי פעם…

 

אני מאמין,  לא - אני יודע שיש קהל עצום לרוק ישראלי. הקיץ האחרון הוכיח לכולנו שהוא פה, מסתובב ביננו. הוא פשוט שפוף אחרי שנים קשות. עשרת אלפים איש שהגיעו יום אחרי יום לשמוע את כריס קורנל ודרים ת'יאטר בגני התערוכה. האלפים שבאו לראות את פיית' נו מור. מדהאני, דינזאור ג'וניור. עשרות אלפים שיבואו לראות את מטאליקה בפארק הירקון בקיץ, האלפים שגדשו את האנגר 11 לפני שנה רק כדי לחזות במגדת' הגוססת. הם פה – הם פשוט בלתי נראים.

 

אז קהל – יש.

להקות רוק חדשות ומבטיחות – תמיד יש.

תקדים היסטורי – יש (קובי פרץ מפוצץ את יד אליהו)

זה היה פה לרגע באמצע שנות התשעים וקיבינימט  -  הגיע הזמן שיחזור.

זה אצלנו בידיים.

 

 

 

 

הערות :

1. רוב הנתונים לקוחים מאתר ויקיפדיה, אך אני בספק אם מישהו חולק על העובדות…

2. הזדמנות טובה להתחיל – 22 למרץ, סאבליים.

~ מאת 195db ב פברואר 15, 2010.