"איפה אתם לכל הרוחות?!?!"

"למה אתם לא מופיעים???", "איפה אתם לכל הרוחות?!?!", "לאן נעלמתם?" ועוד צרור עתיר שאלות דומות תוקף אותנו לאחרונה. ואנחנו, שבדרך כלל משתדלים להגיב על כל מיקרו-פוסט בפייסבוק או במייל במהירות שהלוואי והייתה דובקת בכל נותני השירות בארץ, מתחמקים באלגנטיות מוטלת בספק ועונים כהרגלנו בקודש בתשובה צינית במקרה הטוב, ותשובה סתומה עד גועל במקרה הפחות טוב.

ובכן, הגיע הרגע לעשות קצת סדר בבלאגן. לא ככה?

החודשים האחרונים היו לנו מורכבים ביותר. בצער רב (אמיתי וכן) נאלצנו לערוך מספר שינויים פרסונאליים ב-195dB. באופן טבעי, כל שינוי בגוף אשר מונה ארבעה חברים יגרור איתו לא מעט חוסר יציבות. כל שינוי, ולא משנה עד כמה חשוב או נדרש יהיה, עתיד להציב את ההרכב בפני דילמות קשות מהסוג הלא כייפי. ואכן כך קרה גם לנו. וכך, בין אודישן אחד למשנהו (עלק כוכב נולד) ניסנו לשמור על הגחלת היצירתית ולהמשיך לכתוב, להמשיך להלחין, להמשיך לדחוף את העגלה במעלה הגבעה.

גם לנו, בדומה לרבים מכם, ההיעדרות הארוכה מהבמה מעיקה ומרגישה לא טבעית בעליל. אנחנו אוהבים להופיע, אנחנו אוהבים את האנרגיה, אנחנו אוהבים את התחושה הקרירה הזו באצבעות הידיים רגע לפני שאנחנו עולים לבמה. יש בתחושה הראשונית הזו משהו שזר לא יבין – חשש מסויים מהול בעוצמות בלתי אפשריות של ריכוז ופוקוס. והתחושה הזו בדיוק היא מה שחסר לנו כל כך לאחרונה.

ובכל זאת, זה המקום לבשר שנראה כי בשבועות האחרונים הצלחנו להחזיר את הרכבת למסילתה. מלאיי האנרגיה שלנו מתמלאים שוב, הדינמיקה חוזרת, הסאונד מתיישב… וחשוב מכל, האהבה ליצירה מזדקפת שוב. אנחנו עובדים על חומרים חדשים ובמקביל מנסים לשמר את "מבפנים" הקיים. עד כמה שתחלופת נגנים היא מאורע בעייתי, יש בתהליך הזה משהו מזכך, משהו שמגדיר מחדש את גבולות היצירה, משהו שנותן לגיטימציה לפרוץ את הגבולות שהונחו לפני זמן כה רב ושכולנו חששנו מלהזיזם. בסופו של יום זה מאורע נדרש ולגיטימי במחזור חייה של להקה – אבולוציה אם תרצו.

על דבר אחד אנחנו מוכנים להתחייב: אנחנו כבר חוזרים!!!

"מספר שש מאות ארבעים ושמונה!"

מאת: נדב אדרי

זה לא קל להיות רוקר בארץ. עוד פחות פשוט הוא להפיץ את הרוק שלך לעולם. האלבום שלנו אמנם מוצע להורדה בחינם לכל דיכפין, אבל יש דברים שאי אפשר (עדיין) להוריד דרך הרשת דוגמת סטיקרים,EPים של 195dB ושאר דברים צהובים (בננות, נגיד). ולא שהדבר אינו אפשרי מבחינה טכנולוגית – נהפוך הוא. הסיבה העיקרית לכך שאיננו מסוגלים לשלוח היום דיסקים ו/או בננות דרך המייל היא זו: ברגע בו הצליח המין האנושי להעביר פורנו דרך האינטרנט כל תהליך פיתוח העברת המידע דרך הרשת די מיצה את עצמו. בכלל, פיתוח הטכנולוגיה הואט בצורה משמעותית. אחרת איך יכול להיות שבעשור הראשון להקמתה של תכנית החלל הצליח המין האנושי להנחית אדם על הירח ללא מחשב אחד לרפואה, ולמרות תנופת המחשוב האדירה בחמשת העשורים שחלפו מאז – לא התקדמנו כלל?? אני מניח המין האנושי פשוט מצא משהו אחר לעסוק בו…

בכל אופן, פורנו או לא – ניצלתי את הבוקר הסתווי שניחת עלינו ביום שישי האחרון ושמתי פעמיי אל סניף הדואר הקרוב על מנת לשגר חבילות עם דיסקים וסטיקרים אל אילו אנשים יפים שאוהבים את המוסיקה שלנו. ניצלתי את ההזדמנות לקחת את את הפתק האדום שמצאתי על הדלת לפני שבועיים שבישר לי שיש לי דואר רשום. ידעתי כבר ממי המכתב הרשום ולכן לא מיהרתי לקחת אותו. צה"ל, כך מסתבר החליט שלא די לו שאני עושה בין שלושים לארבעים ימי מילואים כל שנה כהוכחה לנאמנותי למדינה. מעתה עליו לטרטר אותי אל סניפי הדואר העמוסים, לעמוד בתורים ולהאבק על מקומי בתור עם פנסיונרים זועמים ופליטי משרד הרישוי רק כדי לקבל לידי מכתב המציין בפניי שמאחר ולא שלחתי בחזרה את הספח המצורף אל הצו האחרון  צבא ההגנה לישראל מצא לנכון להתריע בפניי על ידי דואר רשום. לעובדה שאני תמיד שולח בחזרה את הספח המזויין אין כל קשר לכמות הדואר הרשום שהצבא שולח לי.

ביני לביני הרהרתי פעם שייתכן ומדובר בתכנית אימונים חדשה. הרי מזה כעשור, מאז פרוץ האינתיפדה השנייה (או השלישית, אני לא בטוח) אימוני צבא המילואים הצטמצמו פלאים. באימון האחרון באש של גדוד השריון אליו אני שייך כל תותחן ירה חמישה פגזים בממוצע. למי מכם שאינו מבין על מה אני נרעש, שינסה לדמיין כי כל קלעי השלוש של מכבי תל אביב בכדורסל מורשים לזרוק לסל באימונים חמש זריקות לסל כל אימון. ארון הגביעים של שמעון מזרחי היה נראה המקרר שלי: שישייה של בירה וזוג גרביים. ואז חשבתי לעצמי. אולי ישב איזה תת אלוף, במפקדת זרוע היבשה והגה את "תכנית החישול האזרחית לחיילי המילואים" ?

בשלב ראשון – לוחמה בטירור. הסתננות אל סניף דואר עמוס פנסינרים זועמים, ערסים שמנסים להעביר בעלות על הסובארו שעומדת על המדרכה בחוץ וחלפנים מפוקפקים שבאים להחליף מטבע זר. בשלבים הבאים – לחימה בשטח בנוי (כרטיס שני חינם לפיינטבול החדש בבילעין על גבול גדר ההפרדה), ניווט והתמצאות בתנאי לחץ (תווי קנייה לאיקאה שכוחם יפה ליומיים שלפני ערב פסח בלבד), לחימה בשטח פתוח (יום הוקרה לחיילי המילואים בסחנה, ביום העצמאות) ועוד ועוד.

כך או כך, מצאתי את עצמי מול הכניסה לסניף הדואר בשדרות ירושלים ברמת גן עם החבילות של אוסי, גל, לינוי, שחר, אור, יובל ודן.  נכנסתי פנימה וגל נעים של אויר ממוזג וקריר נעים קידם את פני. עצרתי לדקה כדי להתרשם ממפגן האיוולת הרגיל של השירות הציבורי במדינת ישראל. הסניף שופץ זה מכבר: חמישה דלפקים מעוצבים וחדשים, מסכים שטוחים של 40 אינץ' תלויים מהתקרה ומערכת אלקרונית אוטומטית שאחראית על התור. עד כאן – ניצול יפה של שלושה מליון שקל. רק מה?

אל חמשת הדלפקים ישבה פקידה אחת, אף מסך לא עבד, ולמרות שקול נשי נעים אך רובוטי משהו המשיך להכריז על מספר הלקוח הבא בתור, הקופסה הזו שממנה מושכים את מספר התור לא ממש הוציאה מספרים… מדינת ישראל מציגה : מדיניות "הגרוש ללירה".

"מי אחרון בתור?" שאלתי בקול.

"הוא" ענו שלושה אנשים במקביל כאשר כל אחד הצביע על מישהו אחר.

לאחר דין ודברים קולני הוחלט לשבץ אותי אחרי רבקה, פנסיונרית עם שרוואל צעקני שמוש בן ארי היה מתבייש ללבוש למיטה. ברגע בו התיישבתי נכנסה גברת עם שקית קניות ומהדורת סוף השבוע של עיתון הארץ. "מי אחרון?" שאלה.

הרמתי יד והרגשתי קצת נבוך. לא נעים להיות אחרון. "אז זהו, שאני כבר הייתי פה ופשוט יצאתי. אני הייתי אחרי הגברת ההיא שמה". אמרה והצביעה על אישה שישבה בצד ולרגליה כלב לבן שהביע עניין רב בכל המתרחש ועשה רושם שדי נהנה מאווירת הכאוס הכללי.

"מספר שלוש מאות ארבעים ושש" הכריזה הרובוטית ברמקולים.

חככתי בדעתי מה לעשות. מצד אחד היו בסניף איזה עשרים איש, ואם כל אחד שייכנס ויאמר שהוא "כבר היה פה אבל כשראה אין מספרים הלך לעשות קניות ותכף חזר" יהיה לפניי, אני לא אצא מזה. מצד שני, לעצבן קורא של עיתון הארץ יום לפני העצרת לזכר יצחק רבין זה ממש לא מעשה חכם. למזלי רבקה התעשתה לפניי והתגייסה להציל את המצב. "מה פתאום. את לא לפניי. אני הייתי פה ולא ראיתי אותך! את תעמדי בתור כמו כולם"

הרגשתי שביעות רצון. ידעתי אחרי מי להכנס! רבקה לא פראיירית של אף אחד! לא סתם יש לה שרוואל שהיה מביך מבריח חשיש בדואי. לכי על זה רבקה!!!

כך ישבנו לנו, עשרים וכמה איש, מול מסכים כבויים ופקידה אחת מסכנה ועצבנית וחיכינו שהתקרה תיפול עלינו ותגאל אותנו מהעינוי הזה. תחושה של שותפות גורל אפפה את כולנו. הרגשנו כמו החברה הישראלית בזעיר אנפין. קבוצה של אנשים מכל שכבות האוכלוסיה והגיל, שכל מה שמעניין אותם הוא להדחף לפני זה שלפניו בתור. אחת לשלוש דקות לערך נכנס מישהו אל הסניף, ניגש אל הקופסה הדוממת, בחן אותה ברוב עניין והכריז :"מה זה – המספרים לא עובדים??". אז היה ניצת שוב דיון שלם של "לאן הגענו ומה יהיה הסוף". מדי פעם נכנס מישהו שניסה את תרגיל ה"הייתי פה כבר ורק הלכתי פה מסביב לקנות סיגריות" אבל רבקה נתנה לכולם בראש. אחרי ההיא עם העיתון היא כבר לא הייתה מוכנה יותר לזיוני שכל. זה היה קצת כמו להדחף אל קדמת הבמה בהופעת רוק אחרי גברתן מקועקע בגובה שני מטרים שמפלס את הדרך. כולנו עשינו את זה. בשלב מסויים הצטברו כל כך הרבה אנשים בסניף עד כי מי שהיה נכנס היה סופר כמה אנשים לפניו, מחלק במספר השנים שנותרו לו לחיות ובורח כל עוד נפשו בו.

"קום" יד טלטלה אותי. "עכשיו אתה". רבקה עמדה לפני. אין על רבקה. הצילה אותי ברגע האחרון. כנראה שנרדמתי. החלפנו טלפונים כדי שאוכל לתאם איתה את הביקור הבא שלי בדואר וניגשתי אל הדלפק. נתתי לשלולית המסכנה שנותרה מהפקידה את החבילות. "רגיל או מהיר?" שאלה בלחש. "אהה… אני לא יודע". הכלב של האשה מאחוריי התחיל לנהום באופן מסוכן. "רגיל! רגיל!" קראתי בקול תוך המנעות מקשר עין עם הכלב שבמחצית השעה החולפת הצריך מאמץ לא קטן מצד האוחזת ברצועה שלו כדי למנוע ממנו ללעוס את זאת עם העיתון. "אה – ויש לי גם את הדואר הרשום הזה".

"כבר באה" אמרה הפקידה, קמה, פתחה דלת ונעלמה בחדר אחורי.

הכלב התחיל לחשוף שיניים. קולות ומלמולים התגברו מאחורי. אולי באמת התגריתי בגורל. מה דחוף עכשיו הדואר הרשום. המילואים רק עוד חודש. ורבקה בכלל כבר הלכה והשאירה אותי לבד.

"מספר ארבע מאות חמישים וחמש" הכריזה הרובוטית פתאום, כאילו שמפלס העצבים לא היה גבוה גם כך. רחש של אלימות התגבר מאחורי. איפה הפקידה המזויינת הזאת?? התחלתי להזיע. לאחר כמה דקות שנדמו כנצח חזרה הפקידה ובידה מעטפה צבאית חומה. תפסתי את המכתב ופניתי לצאת. "רגע!" קראה הפקידה. "אתה צריך לחתום".

"על מה שתרצי" לחשתי ברעד. "רק מהר בבקשה".

"כבר באה". אמרה וקמה שוב.

לא האמנתי. פאקינג דואר רשום. לחתום על נשק במילואים לוקח פחות זמן. ניסיתי להראות רגוע, אבל רעד התחיל לטפס במעלה הגב שלי. שמעתי מישהו מאחורי לוחש "אתה תחזיק אותו. אני כבר אדע מה לעשות".

הסתובבתי אל האנשים שמאחורי עם המעטפה החומה. אולי אם יראו שמדובר בנושא של בטחון לאומי יתנו לי לצאת מפה בחיים. לא לשווא אני מטרטר את הפקידה ומחרב את יום השישי שלהם. זה עניין צבאי מהמעלה הראשונה! פתחתי את המעטפה והוצאתי את הדף המוכר עם התדפיס הדהוי.

"הרינו להזכירך" נכתב שם "כי אי החזרת ספח האישור מהווה עבירה ויכול להביא להעמדתך לדין".  התחלתי להתעצבן מחדש. "עליך לשלוח את האישור בהקדם האפשרי ליחידתך לא יאוחר מיום קבלת מכתב זה". העצבים השתלטו עליי. שישרף העולם –  אני לא שולח להם את ספח האישור. בכלל היו צריכים לשלם לי יום מילואים על זה שביליתי את כל יום שישי בדואר! קימטתי את המכתב עם המעטפה החומה לכדי כדור והשלכתי אותו אל הפח הקרוב.

איזו טעות.

ארבעים זוגות עיניים נעצו בי מבט שכולו תדהמה שהלכה והתחלפה בזעם אספסופי בלתי נשלט.

"משתמט!" קרא מישהו מאחורה.

"מה עשית לפקידה?" קראה האישה עם הכלב.

האוירה התחילה להיות מסוכנת. התפללתי לנס. לפתע נפתחה הדלת ואישה עם חשבון חשמל ביד הציצה פנימה. "מה זה? אין מספרים?" קראה. כמה אנשים הסתובבו אליה. זה עכשיו או לעולם לא. הכל או כלום.

זינקתי ממקומי ורצתי אל עבר הדלת באמוק. בנסיון לחמוק מהמוסף המגולגל של "הארץ" שהושלך אליי הפלתי את המתקן המקולקל של פתקיות התור. הדפתי החוצה את זאת עם החשבון והספקתי לשמוע את האישה עם הכלב צועקת "תפוס אותו רקסי!" כאשר חציתי בריצה את הכביש.

"מספר שש מאות ארבעים ושמונה!"

- חבילה הגיעה -

הפעם הראשונה (סיפורים משק השינה)

אבא ואמא של ישראל רוק עשו את זה בפעם הראשונה בשק השינה על שפת הכנרת. הלומיי אלכוהול, מעורפליי כימיקלים, תשושים… עורם בוהק באור הירח, צינת הלילה מכה על עורם החשוף וגופם מלטף/מתלטף בעונג נטול עכבות. הד קולותיהם מתפתל בין שיחי פטל קוצניים וריח עשן המדורה, מהול בריח אלכוהול זול, נישא בינות לערפילים של שעת בוקר אפרפרה. צל גופותיהם הנעים מוטל על גוף הגיטרה הבלויה לצידם ויבבת הרוח הקרירה שורקת בשפת בקבוקי הבירה הריקים המפוזרים סביב. כך, בפעם הראשונה, ברגע אחד של שיכרון חושים מוחלט, על סף ערפול חושים, יצרו השניים את מי שעתיד להיות המהפכן הגדול ביותר בהיסטוריה המקומית של המוזיקה.

שש שנים עברו. השנה היא 1970. ישראל רוק הצעיר צמח והתפתח במהירות עצומה. באסיפת ההורים הראשונה שלו טענה הגננת צלילה זמר בפני הוריו כי הוא מתפתח מהר לגילו. "אני חייבת לציין שישראל רוק מתקדם." אמרה, והוסיפה "יש לו קואורדינציה מאד מפותחת. בעיקר בשיעורי ריתמיקה עם המורה פולי". אבל אימו, שידעה דבר או שניים על ריתמיקה, העדיפה להתעלם מהצהרותיה של הגננת. הרי בנה הקטן ("שבלול" כפי שכינתה אותו), מבריק ככל שיהיה בריתמיקה, עתיד להפוך רופא, או עורך דין מצליח…

השנה היא 1978. ישראל רוק בן ה-14 מתגלה כילד מחונן ונשלח לפנימייה. עד מהרה מסתבך הנער בקטטות רבות והופך מרדן ועוקצני יותר ויותר. בחודש תמוז, בעודו עובד בכוורת, הופך וויכוח קטנטן בינו ובין חנוך למהומה רבתי אשר סוחפת אחריה רבים, והופכת, בין לילה, להיות שיחת היום בבתי הקפה האליטיסטים בתל אביב. שנים אחר כך, ייזכר ישראל רוק באותו המאורע ויאמר "הכל התחיל כי לא ברכתי אותו לשלום. הכל היה נגמר אחרת אם רק הייתי אומר שלום חנוך…"

מבצע שלום הגליל תפס את ישראל רוק לא מוכן. הוא היה חייל צעיר בשירות סדיר כשנקרא אל הדגל. הוא הוצב בגדוד 80 לא רחוק מצידון ("שתי אצבעות מצידון" היה אומר בלשון צבאית כשניסה להרשים את פוליאנה – פקידתו אלוף הפיקוד – האלוף פרנק). הגדוד, שהורכב בעיקר מנוער שוליים, נחשב היה לאחד הגדודים הבעייתיים בזמן המלחמה. באחת התקריות המפורסמות ביותר היה הגדוד מעורב בהיתקלות מביכה עם כוחות סוריים לא רחוק מצור. באותו הערב, שהו ישראל רוק וחבריו במארב סמוך למפעל אריזה נטוש. באין לגדוד מקום לינה, בחרו להתמקם במחסן קופסאות הקרטון שהיה בחלקו הדרומי של המפעל. בשעת לילה מאוחרת, התעורר רוק משנתו וכיבתו מתהפכת. משלא מצא מקום למקם בו את צרכיו, בחר את אחת מאלפי קופסאות הקרטון שהיו פזורות במחסן. אך בדיוק באותו הרגע, תקפו הסורים את המפעל הנטוש והמטירו עליו אש ארטילרית מאסיבית. רוק, שהיה "באמצעו של עניין" בחר לתפוס מחסה דווקא באותו הארגז אותו פקד אך רגע לפני. התקרית אומנם הסתיימה ללא נפגעים בצד הישראלי, אך "זכתה" במרוצת השנים בכינוי "סיפורים מהקופסא".

לאחר שחרורו, בחר ישראל רוק לשנות את כל אורחות חייו. הוא עבר לגור בצפון – סמוך לצפת, לא לפני שנישא בנישואים אזרחיים לרוקסן תיכוני מתל-אביב. את רוקסן הכיר במסיבת "טבע" שנה לפני שהשתחרר. הוא היה בחופשת "רגילה" והיא… היא הייתה סתם רגילה. את הערב הראשון להיכרותם בילו השניים בחוף הים, לבושים בבגדי אדם וחווה, מתענגים על יין אדום וגבינת רוקפור, והם שרועים על מחצלת בלויה. הלומי אלכוהול, מעורפלי כימיקלים, תשושים… עורם בוהק באור הירח, צינת הלילה מכה על עורם החשוף וגופם מלטף/מתלטף בעונג נטול עכבות.

תשעה חודשים מאוחר יותר בא לעולם בנם הראשון. כזכר וקעקוע לאותו מפגש סוער על חוף ימה של תל אביב בוחרים השניים לקרוא את שמו: ים.

רוקסן, בהיותה דעתנית, בוחרת להותיר את שם משפחתה ולא לאמץ את שמו של ישראל. וכך ידידי, בא לעולם בנם הראשון של ישראל רוק ורוקסן תיכוני ושמו בישראל ים תיכוני…

- רוקסן תיכוני 1992 -

חשיפה לצפון נוסח 195dB – סיפור אמיתי ומרגש מאת נדב

בשלהי פברואר יצר איתי קשר אחד איתן לוין והזמין אותנו להתארח אצלו בתכנית רדיו באולפנים החדישים והממוזגים של רדיו 'קול יזראעל' במכללת עמק יזראעל. בנוסף לכך, המתיק איתן את המסע הארוך צפונה – הוא יתאם עבורנו הופעה בפאב הסטודנטים הסמוך בתל עדשים. "אה…. אני לא יודע" אמרתי בקול היבש ביותר שיש לי. "3 למרץ אמרת? רדיו איזורי? נו… אני צריך לבדוק את הלו"ז שלנו עם מנהלת הבוקינג ולראות אנחנו לא סגורים במקום אחר. אני אצטרך לחזור אליך בנושא זה". ניתקתי והתקשרתי מיד לטל, אפי ורן והודעתי להם שיפנו את ה 3 למרץ תכף ומיד וששום תירוצים לא יתקבלו ("רן – זה לא מעניין אף אחד שאתה אמור להמריא לאילת בערב. טייס אחד מספיק. מה בכלל עושה טייס משנה??").

חיכיתי יום בקוצר רוח והתקשרתי בחזרה לאיתן – "שמע. הזזנו הרבה דברים, ואנחנו כנראה נוכל לדחוף אותך ב 3 למרץ".

עכשיו כשאני חושב על זה, זה ממש פלא שהצלחנו להגיע. ארבעתנו עובדים מחוץ למרכז. אני ביבנה, טל בכפ"ס, אפי מסתובב על סט של תכנית תחקירים שרודפת אחרי עבריינים סביבתיים בכל המזרח התיכון ורן בכלל מבלה את רוב היום שלו בגובה 20,000 רגל… להביא את כולם על כל הציוד הנדרש לנקודה אחת במרחב ובזמן הוא בדרך כלל אלגוריתם שלא מתכנס. אם נוסיף לכך שהאוטו של אפי הוא קטן ומקרטע, את העובדה שהאוטו שלי נוסע יום-כן-יום-לא אז זה בכלל פלא שאנחנו מצליחים להפגש לנגן ולהופיע!

למרות הכל ובמאמץ תיאום עילאי, חברנו כולנו ב 3 למרץ בשעה 17:00 על כביש שש ונסענו צפונה לכיוון כביש וואדי עארה והרגשנו חופשיים מתמיד. עוזבים את העבודה, החיים הרגילים, הצרות והפקקים מאחור במרכז הצפוף והעמוס. אוירת טיול נינוחה השתלטה עלינו בעוד נופים ירוקים חולפים על פנינו על רקע דמדומי ערב של סוף חורף. אוירה זו נקטעה באחת במחלף עירון עת השתלבנו בתנועה הזוחלת מזרחה על כביש ואדי עארה ב 6 קמ"ש מלאים. חלפנו על פני צומת מגידו ובעוקף הצפוני של עפולה צנחה מהירות הנסיעה לכדי עצירה מוחלטת. אל מכללת עמק יזראעל הגענו רצוצים ומעוצבנים, למעט טל שנסע ברכב הליסינג המרווח אשר מסופק לו במקום עבודתו ומצוייד במגוון חדיש של טכנולוגיות פורצות דרך דוגמת מזגן, רדיו-דיסק ותאורת ערפל.

התכנית הייתה בהחלט חוויה. איתן השמיע את רוב האלבום והאווירה הייתה מצויינת (למעט כאשר צנח יוסי מהתקרה כשניסה להשיג זוית צילום טובה יותר של טל על רקע הפוסטר שלנו). לאחר התכנית חשנו הד של רעב ותהינו בינינו לבין עצמו אם מן הראוי שנחטוף משהו קל טרם ההופעה.

הראשון להתאושש לאחר ששה מגשי פיצה היה אפי. הוא נשען אחורה ואמר "אהההההההההה".  כולנו הסכמנו איתו אך מאחר ואף אחד לא היה במצב לנהוג בחזרה למרכז (כל שרצינו באמת היה ללכת לישון), לא הייתה ברירה אלא לקיים את ההופעה כמתחייב. הגענו אל הפאב "פלינ'ס" בתל עדשים ופרקנו את הציוד פנימה. "אל תיבהלו מהסאונד" התריע איתן "כולם מתלוננים עליו פה". שטויות – אמרנו לו. אנחנו סבבה עם הכל – רק תנו לנגן!

"חרא סאונד!" מלמלנו ביננו לבין עצמנו כשהעמסנו את הציוד בחזרה למכוניות. למרות זאת ההופעה הייתה כיף ונראה כי הקהל די נהנה ובסביבות אחת אחרי חצות נפרדנו מאיתן ומרפי והתחלנו את המסע מרכזה. אפי נסע בגפו, יוסי עם טל ורן ואני הקפצנו את איתן בחזרה למכללה הסמוכה. ביציאה מתל עדשים אמרתי לעצמי "איזה מן שם דבילי זה תל עדשים??"

"זה מקום הם המון היסטוריה" מחה איתן מן המושב האחורי. "היסטוריה? פה?" שאל רן. "תאמינו או לא אבל המקום הזה הוא אחד מאבני הדרך החשובות של תקופת ההתיישבות העובדת בעמק יזראעל בשנים שלפני הקמת המדינה" הכריז איתן. מאחר והביטויים "תקופת ההתיישבות העובדת" ו"השנים שלפני קום המדינה" הם לא מסוג הדברים שאומרים לאוחזים בהגה לאחר חצי יום עבודה,  100 ק"מ נהיגה ושעה נגינה ברעש מחריד מתים, ולמרות שהנסיעה למכללה הייתה קצרה מאוד, מיהר איתן וסיפר לנו את הסיפור המרתק של המקום ואני מביא אותו כלשונו – מילה במילה :

"האגדה מספרת כי בשנת 1938, נחטפה משאית של חברת 'עלית', עמוסה בכל טוב ממפעל החברה ברמת גן והוסעה לנצרת דרך עפולה. החוטפים התכוונו להסיע את המשאית במשך כל היום ולהגיע לעת ערב בזמן למסיבת רווקים פרועה העתידה הייתה להתרחש בנצרת. הם מעולם לא הגיעו אל יעדם. בצהרי אותו יום מר ונמהר התרחש אירוע אלים שלימים יוכר כאירוע מכונן בדברי ארץ ישראל והיווה את אחת הסיבות לפרוץ מלחמת השחרור. הימים היו ימי טורניר השש בש הגדול בגליל ובאיזור שוטטו כנופיות ערביות במצב קשה של מנצ'יז לאחר שבוע רצוף של שש בש ונרגילה. על המשאית נהג ג'בדיה לוין ולידו ישב שיימוס מק'גוזלן. השניים הותקפו על ידי עשרות רבות של כפריים ערביים אשר איחרו לסגירת הסניף המקומי של ארומה בדבורייה הסמוכה ושוטטו בחוסר מעש ברחבי עמק יזראעל. הקרב היה קשה ואכזרי, ובמהלכו נפלו ג'בדיה ושיימוס תוך חירוף נפשם. הכפריים הערביים פשטו בזעקות שמחה על מטען המשאית, ונמלטו עם 4 שקים של קפה תורכי 'עלית', 14 ארגזים של 'אגוזי', הגלגל הרזרבי והרדיו-פטיפון החדש שהותקן במשאית בשבוע שעבר.

באורח מסתורי, לא בזזו הערבים את מטענה העיקרי של המשאית – 14 טון של עדשים משוקולד. לאחר מלחמת השחרור התבטא בעניין מוכתר דבורייה וטען כי :"זה שוקולד זה? מה זה הציפוי הקשה הזה שעושה כתמים בידיים?? אפילו אם היו שמים את העדשים בתוך השוקולד פרה עם סוכריות קופצות לא הייתי אוכל אותם!" עד לימים אלו משוכנעים בדבורייה כי המשאית לא הייתה אלא סוס טרויאני הנועד להקהות את שיניהם של בני האזור ולהחלישם לקראת מלחמת הקוממיות שעמדה בפתח.

המשאית, אם כן, שכבה על צידה ומקרבה נשפכו להם 14 טון עדשים משוקולד אשר הלכו ונמסו בשמש הקופחת של ימי אוגוסט המוקדמים ונודעו מאז בפי כל בני האזור כ"תל העדשים". זמן לא רב לאחר מכן עלה על הקרקע היישוב החקלאי "תל עדשים" לזכרם של של ג'בדיה לוין ושיימוס מק'גוזלן והקים את חוות פולי הקקאו הראשונה בארץ. צאצאיהם של השניים היום – הלא הם איתן לוין ורפי גוזלן, החליטו בתחילת העשור לעשות מעשה ולהמשיך את המורשת הפרועה של אבות אבותיהם וייסדו אולפן רדיו קטן על צומת מזרע. לטענת השניים היה זה המקום המדוייק בו אירעה ההתקפה, וכן היה סמוך באופן שימושי במיוחד למעדנית מזרע הסמוכה. אולפן הרדיו לא הצליח להכות שורש בלב בני האזור, בעיקר בשל העובדה כי לא היה בו כלל ציוד רדיו. האולפן נמכר לבסוף למקומי מדבורייה אשר הקים במקום בסטת אבטיחים משגשגת ולפני כשנה עקר ללוס אנג'לס להגשים את חלומו ולגלם טרוריסט בסרט קולנוע.

עם הקמת מכללת עמק יזראעל ניתנה בידי השניים הזדמנות נוספת להפיח חיים חדשים בחלום הישן ולהעלות לאויר תכנית רדיו, שתקדש את הרוק הישראלי ותתן במה לאמנים מקומיים. תכנית זו אף ניתנת לקליטה במקלטי רדיו סמוכים. כל השאר כמובן כבר ידוע ומתועד היטב באתר התכנית המיתולוגית http://ky106fm.co.il/תוכניות-מוסיקה/מקלט-106"

אני ורן הקשבנו קשב רב לסיפור המרתק שהשיג את מטרתו מאחר והעייפות נדדה ממני והלאה אל רן שישב לצידי ונחר בקול חלוש.

"סיפור מרתק!" פניתי לאיתן "אבל יש לי משהו אחר לשאול אותך"

"כן?" ענה איתן

"הרגע עברנו את מחלף עירון ואנחנו על כביש שש דרומה. איפה אתה יורד?"

—————————————————————————-

מה כל-כך מסובך בלהקליט אלבום, אה??

זהו תיעוד נדיר ומצמרר של מספר ימים בפברואר. זהו מעקב מרתק אחרי השתלשלות העניינים המציג את המציאות הפתלתלה והמורכבת בבואו של נדב להקליט את קטעי הגיטרה לאלבום הקרוב שבדרך.

 זו הזדמנות חד פעמית לחדור לראשו של מוזיקאי מטורף וללוותו בזמן הקלטות אלבום.

אכן תמונות קשות!

 

8 פברואר 2010

 8:01 – אני מתעורר, מתהפך לצד השני וחוזר לישון.

 8:09 – מתהפך שוב לצד הראשון. חושב על זה קצת וסוחב את עצמי מהמיטה.

 8:25 – מעמיס 3 גיטרות על האוטו, מזכיר לעצמי שאני חייב לעוף מהדירה הזאת ומניע את האוטו.

 8:25:12 – מחוג החום טס אל מעבר לנורמה ומדגדג את האדום.

 8:25:15 – אני מסתגל מתחת לאוטו. שלולית נקווית שם לאיטה. אני חושב.

 8:25:16 – הראש מתחיל להסתובב מכל החשיבה הזאת. אני מוסיף נוזל קירור ונוסע לארז.

 9:15 – ארז יוצא מהבית ונכנס לאוטו. אני מוסיף עוד נוזל קירור. יוצאים לכיוון מבשרת.

 9:17 – אני מוריד את ארז בחזרה בביתו, מדווח לטל על יום הקלטות שהלך פארש ונוסע למוסך בבני ברק.

 10:00 – ירון מהמוסך מסביר לי שהוא גילה את הבעיה.

 10:01 – ירון מהמוסך מסביר לי מה צריך לעשות כדי לתקן את הבעיה.

 10:02 – ירון מהמוסך מסביר לי למה זה יעלה לי 1600 שקל לתקן את הבעיה.

 10:30 – אני נוסע באוטובוס לעבודה.

 

15 פברואר 2010

 8:01 – אני מתעורר. מתהפך לצד השני וחוזר לישון.

 8:09 – מתהפך שוב לצד הראשון. חושב על זה קצת וסוחב את עצמי מהמיטה.

 8:25 – מעמיס 2 גיטרות על האוטו, מזכיר לעצמי שאני חייב לעוף מהדירה הזאת ומניע את האוטו.

 8:25:12 – המחוג של החום עדיין במקומו מונח.

 8:25:15 – אני בכל זאת מסתכל מתחת לאוטו. יבש. יופי. לא צריך לחשוב על הבוקר.

 8:26 – עומד בפקקי היציאה מרמת גן בדרך לאזור.

 9:15 – ארז יוצא מהבית ונכנס לאוטו. יוצאים לכיוון מבשרת ציון.

 9:33 – ארז מציין כי הוא מאוד מעריך את אורן נהרי. אני מסכים איתו.

 9:42 – עצירה בשורש. ארז מזמין 3 סנדוויצ'ים עם חביתות.

 9:56 – הגעה למבשרת. סנדוויצ'ים וקפה. יצירה לכינור ופסנתר מתנגנת בערוץ mezzo אצל יובל. מתפתח דיון קצר בשאלה "האם יש גם כנרות מכוערות". מסתבר שכן.

 10:10 – אני פותח את הגיטרות. מנגן קצת על שלי וקצת על ה guild המפוארת שטל שדד  באיומי אקדח ממישהו.

 10:10:12 – ההחלטה נופלת. מקליטים עם הguild.

 10:35 – יובל תופס את מקומו בעמדת הפיקוד של הצוללת. תחילת הקלטות. ארז מתעקש  להקליט לפי סדר השירים המקורי באלבום. מתחילים עם השיר הראשון. אני תוהה מתי יתחילו  לכאוב לי האצבעות ביד שמאל.

 10:41 – כואבת לי האצבעות ביד שמאל.

 14:12 – ארז הולך לנמנם על הספה. יובל ואני ממשיכים להקליט.

 14:29 – ארז מתעורר. ממשיכים עם שני שירים נוספים.  

 16:09 – אני מתוודה בפני יובל וארז שלא למדתי את הגרסה החדשה של השיר האחרון. ארז מוחה בתוקף. יובל מסכים איתו בשתיקה רועמת. יובל מראה לי קצת את השיר. אנחנו מחליטים לסיים את היום.

 17:05 – ארז ואני יוצאים בכיוון המרכז.

 17:06 – אני נרדם על ההגה. עוצרים לקפה. ארז מתלבט ארוכות ולבסוף הולך על בורקס  גבינה.

18:01 – ארז יורד בביתו. תם יום הקלטות ראשון.

 

 16 פברואר 2010

  7:01 – אני מתעורר. מתהפך לצד השני וחוזר לישון.

 7:09 – מתהפך שוב לצד הראשון. חושב על זה קצת וסוחב את עצמי מהמיטה.

 7:25 – מעמיס גיטרה אחת על האוטו, מזכיר לעצמי שאני חייב לעוף מהדירה הזאת ומניע את האוטו.

 7:25:12 – המחוג של החום עדיין במקומו מונח.

7:25:15 – אני בכל זאת מסתכל מתחת לאוטו. יבש. יופי. לא צריך לחשוב על הבוקר.

 7:26 – עומד בפקקי היציאה מרמת גן בדרך לאזור.

8:01 – יציאה מאזור למבשרת באוטו של טל.

 9:00 – הגעה למבשרת. ערוץ mezzo  פתוח. אותה כנרת מנגנת את אותה יצירה מאתמול.

 9:14 – תחילת הקלטות.

 9:14:09 – ארז עוצר את ההקלטות. מחליטים על עיבוד מחדש של אחד השירים.

 12:42 – הפסקת קפה. השיר כבר מעובד. המשך הקלטות.

 15:38 – רמת הסוכר של ארז יורדת אל מתחת לתחום המאושר על ידי המשרד להגנת

הסביבה. יוצאים לאכול. "פינתי" מועדף על פני מקדונלדס. "השמן" בכלל לא נכנס

לשיקולים.

 16:00 – סיום יום הקלטות שני. תפקידי גיטרות מוקלטים לכל השירים.

 

גילוי נאות – התאריכים, השעות, השמות והאירועים סולפו על מנת לשמור על פרטיות המעורבים. הנתונים האמיתיים היו שמורים במערכת אבל נמחק לנו ההארד דיסק ביום רביעי שעבר. עמכם הסליחה.

 - "מוזיקאי מטורף" – נדב אדרי ברגע שפוי -

 

 

הרוק הישראלי – כרוניקה של שקט ידוע מראש

 מאת: נדב אדרי

בחור די מוכשר בשם סיני גז (חפשו אותו באתר במה) כתב לפני לא הרבה זמן :

"להקות הרוק של היום נראות כמו החקלאים של פעם – עובדים שנה שלמה בשביל כלום כסף, חיים על אידאולוגיה, ובסוף היום מריחים כמו חרא של פרות".

 

אני מתנצל אם פגעתי בחקלאים (או בפרות) אבל זה למטרה טובה.

המטרה היא, אם כן – לנסות להבין מה קרה לנו. אני אומר לנו – לדור שלנו. אין לי כוונה לכתוב פה כתבה קוט(נ)רית ארוכה, יסודית ורחבת יריעה בנושא הרוק בישראל. אני מדבר עלינו – עליי ועליכם. בוגרי שנות התשעים העליזות.

התקופה – אמצע שנות התשעים, שנה לאחר שקורט קוביין הזדכה על ציוד. סצנת הגראנג' האמריקאית שוקעת ומפנה את מקומה לכל מיני להקות היברידיות שהצליחו לסנתז מרוק, מטאל, היפ הופ, ג'אנגל ודאב את הדבר הבא – נו-מטאל. האחרון תופס את מקומו בקדמת הבמה של הרוק העולמי. בינתיים בארץ פורח האביב הגדול של הרוק הישראלי.

להקות כמו זקני צפת, הקספרים, תערובת אסקוט, איפה הילד, המכשפות, מוניקה סקס, נקמת הטרקטור, החברים של נטאשה, סטלה מאריס, המגפה, רעש, אבטיפוס, גן חיות  ועוד רבות וטובות פרצו קדימה דרך הקרע הראשוני בגדר שהכינו עבורם ברי סחרוף, רמי פורטיס, אהוד בנאי ויוסי אלפנט.  התשתית כבר הונחה בשנות השמונים על ידי בנזין, תיסלם, שלום חנוך, שלמה ארצי, מני בגר ודני ליטני.

את החותמת הסופית לנסיקה המסחררת של הדיסטורשן והחולצות הדהויות אל שיאים חדשים נתנו היהודים, כנראה להקת הרוק הישראלית הטובה בכל הזמנים.

שנות האלפיים הגיעו. אנחנו התגייסנו עוד בסוף שנות התשעים והחלפנו את הפלנל בדקרון, את הסטריאו שבחדר באוזניות של ווקמן ואת המנוני הרוק בשירי הפלוגה. במקביל רחשו מתחת לפני השטח שני תהליכים אשר עתידים לזעזע את הקרקע מתחת לרגלינו מספר שנים מאוחר יותר. כשנחזור מהטיול שאחרי הצבא – כבר לא נכיר את מה שעזבנו.

התהליך הראשון הוא הכחדה מסודרת ושיטתית של כל מה שלא הספיק להכנס לקונצנזוס המוסיקלי. בשנת 93' הוקמה גלגל"צ ושנתיים לאחר מכן כבר הונהגו בה כללים מוגדרים באשר למה נכנס ומה לא לרשימות ההאזנה. במקום המנחים והשדרנים  הפכו העורכים המוסיקליים למביאים והמוציאים של המוסיקה בארץ. מנחים וותיקים עזבו והקרקע נתפנתה למהפכה השקטה. המטרה (הרשמית והלא מוכחשת, אגב) הייתה להגיע לנתח האזנה גדול כלל האפשר בגילאי 18-35. הקונצנזוס המוסיקלי נוצק לתבנית והשתמר בה למעשה עד ימינו אלו. כל מה שחרג ולו במעט מהקונפורמיזם הוקף בגדר תלתלית ונשלח מיד אל רצועות שידור נידחות. הרוק האגרסיבי יותר, יחד עם ההיפ הופ, המוסיקה האלקטרונית וז'אנרים נוספים נשלחו לגלות. המוסיקה המזרחית, הבלוז, המוסיקה הלטינית ועוד רשימה ארוכה של ז'אנרים פופולריים ברחבי העולם זכו להתעלמות גורפת. בשנת 97' נחתם סופית הכלא המוסיקלי אליו הושלך הרוק הישראלי עת החלה גלגל"צ לשדר דיווחי תנועה ובכך השיגה את נתח האזנה שהציבה לעצמה בתור מטרה והפכה לתחנה המואזנת ביותר בין גילאי 15-35.

הדרך היחידה לצאת מן הכלא – הייתה פשוט להתחזות למשהו אחר ולהתאים את הצורה שלך לצורת המסננת של הפלייליסט. עברת – אתה בפנים. לא עברת – נסה שוב. 

במקביל לדחיקתו של הרוק אל מעבר להרי החושך, החל זרם מוסיקלי אחר לחלוטין לבסס את עצמו ככח עולה בשמי המוסיקה הישראלית. למוסיקה המזרחית נחשפתי במלוא עוצמתה בצבא. חבריי לשירות האזינו לה יומם ולילה, קנו קלטות ולאחר מכן דיסקים בעשרות אלפי עותקים, וגדשו את מועדוני הזמר המזרחי. הזמרים והזמרות מצידם – הופיעו והופיעו והופיעו. חתונות, וועדי עובדים, טברנות ואצל כל מי שנתן להם במה. אמנים כגון ישי לוי, רגב הוד, איציק קלה, דקלון, אתי לוי ועוד רבים היו חלק קטן מאוד מכוכבי העל באותה תקופה. אני לא הכרתי אפילו אחד, אבל כולם מסביבי – ידעו לשיר אלבומים שלמים.

המרתה של רשת ג' בשנת 97 לשידורי מוסיקה עברית בלבד, נתנה ביטוי לעוצמת האחיזה של המוסיקה המזרחית בארץ. ערוץ 24 שהחל לשדר ב 2003 רק חיזק מגמה זו.

בגלגל"צ, כמייצגת של הממסד השמרני של המוסיקה בארץ – לא ניתן היה לזהות אפילו סימן קל שבקלים להתעצמות הזמר המזרחי.

כיאה לישראלים ממוצא מזרחי (ואני אומר את זה לחיוב – ובהערצה לא מבוטלת), החליטו אנשי הזמר המזרחי שבמקום להפוך מריבוע למשולש, על מנת להתאים לתבנית הגלג"צית – הם ידחפו את הריבוע מספיק חזק – ובסוף זה יעבור.

בסוף זה עבר.

אוהדי הזמר המזרחי דחפו אותו מספיק חזק כדי לעבור על פני אולפני גלגל"צ ביפו, דרך קיסריה ועד יד אליהו. 60 שנות מוסיקה ישראלית לא הצליחה להפיק  "רוק אצדטיונים". אבל בעשור בודד הצליחו מנהיגי הזמר המזרחי להמציא את  ה"מזרחי – אצטדיונים".

כאן נעוצה הטרגדיה הגדולה שלנו. הרוק הישראלי הוחזק בבידוד במשך שנים, אך למרות זאת, הצליחו מדי פעם להסתנן רסיסים אל הפלייליסט. אלה שהצליחו להמיר את חברבורותיהם  הוכנסו אל הפלייסליסט  נתנו תקווה כוזבת  לאלו שנשארו בחוץ, שאם רק "יצליחו לקלוע" אל הדרישות המחמירות – זה ייכנס.

חלקם היו מספיק מוכשרים כדי להבין ואף לממש את זה באופן מגמתי ובכך להוכיח כי אם דייקת במוצר הסופי – הוא ימכור וימכור וימכור. ביה"ס רימון, כדוגמא, מוציא מבין כתליו עשרות מוזיקאים מחוננים כל שנה. אמני הג'אז הישראלים אשר יוצאים משם מעורים היטב בצמרת הג'אז העולמית בניו יורק. אבל אנחנו מכירים רק את מירי מסיקה, קרן פלס ואיה כורם. את יובל כהן ועומר קליין – לא ממש. לו אבישי כהן לא היה מוציא דיסק בעברית אף אחד לא היה מכיר אותו.. המוסיקה האלקטרונית הישראלית אף היא ידעה עדנה בחו"ל בשנים האחרונות. אפילו הרכבי מטאל מקומיים הצליחו לצאת אל העולם הגדול ולהצליח. רק הרוק המקומי, שהוחזק על אש קטנה, בתקווה לשחזר את שנות התשעים העליזות המשיך לנסות להתאים את עצמו למצב אליו נקלע. מרדנות, בוטות, אנטגוניזם – מעולם לא היו מנת חלקו. למעט הבס של סולן  'המידנייט פיקוקס', אני לא חושב שנשברה ולו גיטרה אחת על הבמה בארץ – אי פעם…

 

אני מאמין,  לא - אני יודע שיש קהל עצום לרוק ישראלי. הקיץ האחרון הוכיח לכולנו שהוא פה, מסתובב ביננו. הוא פשוט שפוף אחרי שנים קשות. עשרת אלפים איש שהגיעו יום אחרי יום לשמוע את כריס קורנל ודרים ת'יאטר בגני התערוכה. האלפים שבאו לראות את פיית' נו מור. מדהאני, דינזאור ג'וניור. עשרות אלפים שיבואו לראות את מטאליקה בפארק הירקון בקיץ, האלפים שגדשו את האנגר 11 לפני שנה רק כדי לחזות במגדת' הגוססת. הם פה – הם פשוט בלתי נראים.

 

אז קהל – יש.

להקות רוק חדשות ומבטיחות – תמיד יש.

תקדים היסטורי – יש (קובי פרץ מפוצץ את יד אליהו)

זה היה פה לרגע באמצע שנות התשעים וקיבינימט  -  הגיע הזמן שיחזור.

זה אצלנו בידיים.

 

 

 

 

הערות :

1. רוב הנתונים לקוחים מאתר ויקיפדיה, אך אני בספק אם מישהו חולק על העובדות…

2. הזדמנות טובה להתחיל – 22 למרץ, סאבליים.

מי אשם בהכחדת הרוק הישראלי?

מה לא נאמר כבר על התרסקות תרבות המוזיקה בארצנו? כמעט הכל כבר נבחן מכל כיוון אפשרי, כתבות על גבי כתבות, אייטמים אחרי אייטמים – וכלום (ממשי) לא קורה.

אז מה אנחנו יכולים להוסיף לדיון? האמת, לא המון, רק פרספקטיבה אישית.

לפני מספר ימים שלח לי חבר שתי כתבות שפורסמו בשני עיתונים מובילים בארצנו. שני כותבי המאמרים המכובדים סימנו כמטרה בעיקר את ערוץ 24 (שפעם, לפני זמן לא רב, היינו בקלות יכולים לקרוא לו "ערוץ המוזיקה" – והיום לא כל כך בטוח) והטיחו בו האשמות קשות ועוקצניות. שני הכתבים, כאילו סנכרנו את דבריהם, הפליאו "מכותיהם" בערוץ המדובר, הטיפו לחרם צרכנים, קיללו את אמ-אמא של הערוץ, ולבסוף ירקו בפניו המדממות. ואני, שעוצמת ההתלהמות שלהם דבקה גם בי, מייד הפצתי את הכתבות הללו לחברי בהוסיפי מנה גדושה של סופרלטיבים עוקצניים לא פחות וארסיים הרבה יותר. הרגשתי טוב. הרגשתי כאילו סופסוף מצאתי שותפים לתסכולים האישיים שלי, הרגשתי שאני לא לבד, הרגשתי ש…

חרא!

הרגשתי חרא כי פתאום התבהרה לי התמונה. הבנתי שערוץ 24 הוא לא הבעיה האמיתית – הוא רק הסימפטום של הבעיה. הבנתי שכערוץ מסחרי (whatever that means) חלה עליו חובה לשדר את מה שהציבור דורש ממנו, ומעל הכל, את מה שבסופו של יום יקנה לו את מקסימום הצופים (כלומר כסף). אתם מבינים, הבעיה היא לא הערוץ או תחנת הרדיו הספציפית – הבעיה היא… אנחנו.

כן, אנחנו – ציבור המאזינים. אנחנו שבתחתית הפירמידה הצרכנית. אנחנו אשמים בביזיון הזה יותר מכל. רק אותנו אפשר להאשים בכך שלוח השידורים של ערוץ 24 מפוצץ בתוכניות שכל קשר בינן לבין תרבות ו/או אומנות, מיקרי בלבד. אני יודע שמייד יקומו עלי כל אותם חובבי זמר ים-תיכוני (או "מזרחי" אם נשכח לרגע את חוקי הפוליטקלי-קורקטיות) ויאמרו שאני מתוסכל כי אני מנודה. יודעים מה?! אולי זה נכון. אולי באמת אני מרגיש את החרם במלוא עוצמתו, ואולי אני מתוסכל כאומן/יוצר כי הבמה הנדירה הזו לא ניתנת לי, ובמקומי מוענקת ליוצרים מז'אנר שאני כלל לא מבין. ואיך אני מעז להאשים ערוץ מוזיקלי, המשמיע בעיקר מוזיקה מזרחית, כערוץ אשר חוטא לעקרונות האומנות והתרבות. ממש גזעני מצידי…

אז רגע לפני שמעלים אותי על המוקד, הרשו לי לנסות להבהיר את הנקודה:

המוזיקה המזרחית שבוקעת מכל מקלט ומסך בארצנו היא חלק בלתי נפרד מהתרבות שלנו. כבודה במקומה מונח, ואיכותה האומנותית אינה מוטלת בספק (לפחות לי…). העניין הוא שרק המוזיקה הזו מצליחה לגלל מספיק כסף על מנת "להצדיק את קיומה". הרי וודאי תסכימו איתי שכיום אין אף יוצר משמעותי בתחום הרוק (לדוגמא) שיכול למלא, בקלות מדהימה, את היכל נוקיה בכ-8000 איש כפי שעשו כמה ממובילי המוזיקה המזרחית לאחרונה. הרי אפילו את היכל הרוק ה"אשכנזי" – קיסריה  – "כבשו" אותם אומנים ובתוך חודשים ספורים הראו לכולנו מאיפה משתין הדג. זו משוואה פשוטה להחריד: המוזיקה המזרחית מגלגלת כסף – המוזיקה המזרחית תקבל פריים טיים. ככה זה עובד – ובצדק!

אז את מי בעצם אני מאשים? אני מאשים אותנו – את הקהל. אני מאשים את כל אותם אלו אשר מקפידים להתבכיין על שינוי המגמה המוזיקלית, ובאותו הזמן נשארים לשבת על התחת שלהם בבית במקום ללכת להופעות ולהצביע בארנק. אתם מבינים? הפתקים בהצבעה על תמהיל השידורים הוא… שטרות של כסף.

הייתי יכול להבין את העצלנות/התבכיינות הזו במידה ועלות הופעה ממוצעת הייתה רבה ולא שווה לכל נפש. אבל זה לא המצב. מחירו של כרטיס להופעת רוק ממוצעת באזור תל אביב ("מעוז הרוק הישראלי"… לשעבר) לא יעלה על 50 שקלים (ואפילו פחות), בעוד מחירו של כרטיס להופעה "מזרחית" בקיסריה הוא 150 שקלים. אתם מבינים את הפער? אתם מבינים עד כמה הקהל של המוזיקה המזרחית נאמן ליוצריו? עד כמה הקהל הזה שומר על יוצריו בל יפלו ומקפיד לשמר אותם במרכז היצירה הישראלית??

דבר דומה קורה גם עם רכישת דיסקים (למרות שכאמור אנחנו לא עונים על ההגדרה הזו כמי שמאפשרים הורדה חינמית של האלבום). גם במקרה הזה דיסקים של מוזיקה מזרחית נמכרים בהמוניהם, בעוד את היוצרים ה"אשכנזיים" אנחנו מקפידים להוריד מהאינטרנט. אז את מי בעצם אנחנו מענישים פה?

חברים, זה בידיים שלנו. אל תצביעו בפייסבוק – הצביעו בארנק!! רק הכסף יכול לשנות את הפלייליסט.

ובנימה אופטימית זו, תנו בראש! זה טוב ללב (וזה גם יותר זול… בהרבה)  

 

 

 

החשמלטור מרחוב עטרות 28

- מבוסס על סיפור אמיתי –

"עצור!! אתה יודע בכלל מה אתה עושה?!"

טל קפא במקומו. על פניו הבעת ה"צבי-שנתפס-בפנסי-הרכב-כאשר-ידו-בצנצנת-העוגיות-של-הדוב", ובידו כבל הנעה.

"אהה…  כן?" פלט טל

"לא ולא! בוא אני אסביר לך משהו. אם אתה תחבר את שני המצברים במצב הזה, אתה עלול לגרום לתגובת שרשרת בלתי הפיכה בה יופרד החמצן מהמימן אשר במי המצבר, מה שיוביל ליצירת שדה חשמלי בכיוון המנוגד לכיוון הטעינה של האלטרנאטור, שיתלכד עם השדה המגנטי של כדור הארץ שבתורו עלול ליצור חור שחור שיבלע את כדור הארץ כולו! אתה רוצה שזה מה שיקרה?"

"אני לא חושב…" אמרתי אני. בדיוק עברתי דירה והדבר האחרון שמתחשק לי עכשיו זה שאיזה חור שחור יבלע את כל היקום או משהו בסגנון ואצטרך לעבור שוב. מצד שני, זה יביא לביטול מוחלט של כל דו"חות החניה שלי…

מכל מקום – עמדנו שם שלושתנו, בוחנים איש את רעהו, כאילו יצאנו מתוך מערבון. לאחר דממה מטרידה בת כמה שניות אמר לבסוף טל, שהיה הסמכותי מבין שנינו היות ובאמתחתו היו אוטו המסוגל להניע וכבל הצתה בצבע שחור:

"אני מניח שאתה יודע מה צריך לעשות?"

"בוודאי!" הכריז הזר. הוא עמד שם, על מדרגות הכניסה לבניין המטופח, נמוך קומה, מקריח ובעל פנים חביבות. "בוודאי שאני יודע. חבר את זה לכאן ואת ההוא לשם, לא למצבר אלא לשלדת הרכב". הוא השתהה לכמה שניות והנמיך את קולו  " ואחר כך –  נמתין".

"למה אנחנו ממתינים?" שאל טל

"למה? אני אגיד לך למה. להשוואת פוטנציאלים. אתה בכלל יודע חשמל?"

"אני לא – אבל הוא צריך לדעת!"  אמר טל והצביע עלי בתוכחה. הרגשתי כמו הילד ששבר את הואזה של הדודה.

"אני? אני בכלל מהנדס מכונות! עשיתי קורס באלקטרוניקה בסיסית בשנה ב', אבל גם בו קיבלתי 70 ואפילו הורחקתי לצמיתות ממעבדת החשמל באוניברסיטה לאחר שפוצצתי קבל לוחות" על ידי כך, אגב, גרמתי להפסקת חשמל מיידית בכל הפקולטה ולאבדן של כל המידע של כל מי שלא עשה save במחשב שלו… (אני עדיין נזכר בזה לפעמים ומקווה שלא חרבנתי לאף אחד את הדוקטורט שלו או משהו כזה)

"גם אני מהנדס מכונות" הכריז הזר והביט בי באלכסון.  "אני למדתי בטכניון והשתלמתי בפוליטקניק בפריז ובטכנו-שלאף-שטונדה בגרמניה. אל תדאגו. אני אסביר לכם מה לעשות".

הוא למד בטכניון. נהדר. זה הולך להיות לילה ארוך. בוגרי טכניון הם לרוב אנשים חביבים למדי אך נגועים בתסמונת "אני למדתי בטכניון והשמש זורחת מהתחת שלי כל בוקר ואני יכול להוכיח את זה באופן אנליטי".  

טל חיבר את כל מה שהיה צריך לחבר ועכשיו היינו צריכים להמתין להשוואת הפוטנציאלים. אני לא זוכר הרבה לגבי חשמל, אבל אני זוכר שפעם חישבו לנו בכיתה את המהירות של אלקטרון וזה יצא מהיר-אכול-מניוקי. משום שכך לא הייתי בטוח כמה זמן צריך להמתין בדיוק להשוואה הזו. החשמלטור  המסתורי שלנו החליט לשבור את הקרח.

"אתם יודעים איך נוצר חשמל במצבר?"

"בטח. זה תא גלווני" אמרתי מיד.

"אלקטרוליזה" אמר טל.

"נכון מאוד!" אמר החשמלטור והביט בי בחשדנות יתרה. (אני נשבע לכם שאלקטרוליזה הייתה הניחוש השני שלי!).

"למעשה מדובר ב 6 מצברים המחוברים בטור אחד לשני. בכל מצבר מתחולל תהליך של היפרדות החמצן מהמימן. באיזשהו שלב הם מפסיקים לדבר לחלוטין ונוצר מתח. המתח הזה הולך ומחריף עד שהמימן מכריז שהוא לא מוכן לחיות יותר במצב הזה, הופך לגז ועוזב בכעס דרך הפקקים של המצבר. לאחר שעזב המימן, החמצן מתחיל לחשוב מחדש על כל נושא הפרדה ומתחיל לצרוך כמויות הולכות וגדלות של מים מזוקקים. כך למעשה נגמרים המים במצבר. כעת משחסרים המים במצבר, וכל המתח מתפוגג לו – נוצרת אוירה דיכאונית למדי ואי אפשר להניע יותר את האוטו."

"ואללה" אמרתי. "מגניב".

"אכן. ובוא אני אגיד לך עוד משהו. אם היית מחבר את המצברים לפני השוואת פוטנציאלים היית יכול לפוצץ פה את כל הרחוב!"

"אל תגזים" אמרתי. "כל העולם מניע ככה רכבים ועוד לא התפוצץ שום רכב"

"באמת?" אמר החשמלטור. "בוא אני אגיד לך משהו. אם אתה מחבר את שני המצברים אחד לשני ללא השוואת פוטנציאלים ומניע, התוצאות יכולות להיות הרות אסון. זה כמו להפגיש את משפחת החתן והכלה בפעם הראשונה בליל הסדר, להושיב את הסבתות זו לצד זו וללחוש לכל אחת מהן באוזן השומעת שלהן :'הנכד שלה למד עם יואבי שלך. הוא היום מנכ"ל סולל בונה. אגב יואבי – איך הולך עם החומוסיה?'. אתם יכולים לתאר לעצמכם את התוצאות? זה בלתי נתפס. אתה לא יכול לחבר את החריימה לגפילטע בלי להשוות פוטנציאלים קודם!"

"וואו" אמר טל בסבר פנים חמורות. "זה באמת רציני".

"נו, אני מניח…" אמרתי בארסיות. גם אני ידעתי את זה. בערך.

"טוף חברים" החשמלטור עטה ארשת סמכותית. "הגיע הזמן". הוא פנה אלי ואמר בשקט :"תניע".

הנדתי בראשי. פניתי לאחור ברוב טקס ופתחתי את דלת המכונית . התיישבתי במושב הנהג ועצמתי עיניים. לקחתי נשימה עמוקה וסובבתי את המפתח במצת.

שקט.

"טוב. המצבר מת." פסק החשמלטור. "תצטרך אחד חדש. אני ממליץ על מצבר שנאפ. הם הכי טובים. לי יש אוטו קצת יותר חדש משלך" הוא העביר את מבטו ממני אל המכונית שלי "ואני משתמש רק בהם. הם באמת הכי טובים. הם מיוצרים בעבודת יד במעבדות נקיות בקואלה-לומפור על ידי שבט של יצרני מצברים אשר עוסק בכך עוד מימי המהפכה התעשייתית. המצברים שלהם משיגים דיוק של 6 מקומות אחרי הנקודה העשרונית, יש להם מסך שטוח ו 1.6 גי'גה של זיכרון פנימי. באמת אין כמותם. אתה יכול להזמין אותם באינטרנט ויש עליהם אחריות לכל החיים."

הוא איחל לנו לילה טוב ופנה במעלה המדרגות אל בית הדירות המטופח ממנו הגיח. טל גלגל את הכבלים בשקט. תקעתי את ידיי עמוק בכיסים והבטתי למטה. איחלנו אחד לשני לילה טוב ופנינו איש איש לדרכו.

 

למחרת הגיע אבי להתרשם מהמצב.

"אפילו לא הנעתם את האוטו של טל??? התחלקתם על השכל?" אבא התגלגל מצחוק.

"תראה אבא, המימן הופך לגז והחמצן שתה את כל המים ואז אם היינו מניעים את האוטו של טל האלטרנאטור שלו היה מפוצץ את האוטו ו…"

"יאללה יאללה. אל תבלבל את הביצים. חבר את הכבלים. אדום פלוס שחור מינוס".

"אבא – אולי כדאי שתדומם את המנוע שלך?"

"נדבי, אל תתחיל איתי. תניע".

נכנסתי לאוטו. עצמתי עיניים וסובבתי את המפתח במצת. האוטו השתעל בכבדות אך לא הניע.  

"אתה רואה אבא?" קראתי בניצחון.  "זה כי לא השוונו פוטנציאלים והחריימה התערבבה עם הגפילטע".

"נסה שוב והפעם תן גז" אמר אבא.

"אבל אבא – אתה לא מבין, צריך להשוו…"

"נדבי, אל תגרום לי להרים עליך יד רגע לפני יום הולדת שלושים שלך. תן גז וסתום את הפה לשנייה."

לחצתי על דוושת הגז וסובבתי שוב את המפתח. המכונית התעוררה לחיים בשאגה. אבא ניגש אלי לאוטו, התכופף והוריד לי צ'פחה הגונה על העורף.

"הנה לך השוואת פוטנציאלים. יאללה בוא ניסע לאוטו-דיפו להחליף מצבר".

 

(פתאום ממש לא מתחשק לי לדעת איך עובדת גיטרה חשמלית…)

- מפת זירת האירוע -

 

"יש עוד כמוני… תודה לאל!"

רציתי לפתוח קבוצה חדשה בפייסבוק. לא יודע למה, כנראה שזה חזק ממני. חשבתי לתמימותי שקבוצה פייסבוקית היא אמצעי לא רע לקרב לבבות, לשתף מחשבות, לחלוק שאיפות וחלומות…

נו באמת, אפילו את עצמי אני לא מצליח לשכנע. הרי כולנו "רוקחים" קבוצות בפייסבוק כדי להוכיח לעצמנו דבר אחד בלבד: שיש עוד אינפנטילים בדמותנו שמסתובבים חופשיים ברחבי האינטרנט. יש משהו מנחם במחשבה שאתה לא האידיוט האחרון עלי אדמות שמוכן לחשוף סטייה אינטימית וכמוסה, לעטוף אותה באריזת "איזה קטע" ולשחרר אותה בקרב חבריך הווירטואליים. אין ספק שתמיכה רחבה מעדת דבילים בדמותך, עדיפה על תהליך פסיכואנליזה רציני ומעמיק (בדיוק כמו שמרביתנו צריכים). מה גם שהוא הרבה יותר זול…

"איזה ריח יש לנזלת", "גם אני שותל את בדלי הסיגריות באדנית הנענע של אמא שלי", "פצפצים של אריזה כתפיסת עולם" ו"לא ייתכן שלנשים יש אצבעות ברגליים" הם רק חלק קטנטן מהפוטנציאל המצמרר של הקהילתיות הפייסבוקית. מה שבאמת מדהים היא כמות המצטרפים לקבוצות הללו. בתוך שעות ספורות מרגע הולדתן, הופכות הקבוצות למקום מפגש רשמי… כמעט לכותל. "הסטייה הפרטית שלי כבר לא רק שלי" אומר לעצמו הוגה הקבוצה – "יש עוד כמוני… תודה לאל!".

ממש כפיהוק אשר מדביק בתוך שניות את כלל הכיתה, כך בדיוק הטמטום מופץ כלל עם ועולם במהירות הקליק ומציף את תיבת הדואר שלנו בבקשות מנומסות לתת כתף למאבק הצודק ב"חומוס לא עושה גזים כמו שכולם אומרים". ואני, שאני מטבעי איש שאכפת לו מזולתו, ניצב לפתע בדילמה קשה מנשוא: האם זה המקום (והזמן) לדון עם חבריי הדמיוניים בפעילות המעיים שלי? האם לא די בכך שאידיוט אחד, שככל הנראה כבר קיבל פידבק מסביבתו בנוגע לאותו הנושא ממש בדמות החמצת פנים ומלמול "בואיינה, משהו כאן מזה מסריח…", יביך את עצמו ברשות הרבים? מה לי ולכל העניין הזה? ולמה בכלל זה כל כך חשוב לו? אולי זה בכלל קטע מחקרי…

ולמרות זאת, יש משהו בקדחת הפייסבוקיזם הזה. המבוכה הפכה להיות old school, והביישנות פינתה את מקומה לטובת אקסטרוברטיות קלילה וחיננית (בעייני המשתמש). חומות של ניגודי אינטרסים רוסקו במחי Enter, גשרים חדשים ניבנו בין מתרסים וחפירות, ורק אותם מאותגרי-קידמה נפלטו החוצה בבושת פנים.

מי אמר שהקיבוץ פשט את הרגל?! הנה הוא מופיע לקראתנו שוב – משודרג, מדויק, חושפני. ממש  כמו באותה תקופה בה הייתה דעתו של הקולקטיב "חשובה" יותר מדעת הפרט, גם במקרה הזה האינטרס הקולקטיבי גובר על דעת האינדיבידואל. הקיבוץ והקבוצה כמעט זהים, למעט הבדל מזערי וכמעט בלתי מורגש: פעם, את חברי הקיבוץ עניין הספקן של המתנדבות. היום, יעניין אותם הרבה יותר סיפוקן…

הרי זה ברור, ובוודאי מרביתכם תסכימו איתי, כי לנו, תושבי הפלנטה הנמקה הזו, חשוב יותר לקחת חלק ב"גם בלונדיניות אמיתיות חייבות לוודא מידי פעם שהן אכן נשארו בלונדיניות ושלא קרה דבר איום" מאשר לקחת חלק בתרומת מח עצם.

בקיצור, רציתי לפתוח קבוצה חדשה בפייסבוק, ואז החלטתי שלא.  

 

תנו בראש – זה בריא ללב.

לא פשוטים הם חייה של אשת איש הלהקה

 מאת: vGlass (ויולט גלס) -זוגתו שתחייה ותחזיק מעמד של אפי קרימקה

 

אף פעם לא חשבתי להיות יוקו אונו, ולמזלנו אני גם לא – אך לא פשוטים הם חייה של אשת איש הלהקה.

 

הכל התחיל לפני מספר שנים בסמוך למפגש שלי עם אפי (הבסיסט הקופצני של 195dB). הו אז יצא לי "העונג" ו"הכבוד" להכיר את הצד המוזיקלי באפי ואיתו את הבס שלו וכל מיני להקות מוזרות שלא נזכיר כאן את שמן מפאת כבוד המת…

אפי סיפר לי שהוא הולך להצטרף להרכב רוק עם איזה בחור די מוזר עם שיער ארוך (קצת אייטיז לא?!), שעובד בהייטק ושיש לו ככל הנראה משפחה בהתהוות.  אנשים כאלה בכלל יודעים מה זה רוק? (בל נזכיר עושים רוק) הם בכלל שומעים מוסיקה? ועוד עם שיער ארוך… מוזר.

אזרתי אומץ ופעם אחת הגעתי לחזרה. לומר את האמת הרעש די גמר אותי, לא ממש התחברתי (וזה בלשון המעטה). תקופה די ארוכה לא הייתי מחוברת ללהקה, אלא רק התבאסתי מחזרות קבועות בימי שבת (שאחר כך הועברו לימי שישי – ממש שדרוג).

בינתיים התחלתי להכיר את הבחור המוזר (טל). הוא הקפיד להגיע אלינו הביתה ורוב הזמן העלה רעיונות (הזויים למדי) על איך לקדם את הלהקה ולהגביר את החשיפה שלה. חשוב לציין שבסוף הסתבר לי ש"הזוי" מאוד אופנתי בימים אלו.

למרות התחזיות השחורות (שכמובן שמרתי לעצמי) הלהקה קרמה עור וגידים, ולאחר מספר ניסיונות כושלים החבר'ה הצליחו למצוא מתופף, השירים החלו לקבל צורה והבית שלנו הפך למעוז הלהקה הרשמי. ביום "טוב" חבר להקה יכול היה לקבל בו איזו עוגה משובחת מעשה ידי אפי להתפעל, וביום פחות טוב פרוסה עם ממש מעט חומוס ופסטרמה נחותה.

הלהקה המשיכה לפעול ויום אחד גיליתי שיש להם מספיק שירים להקליט אלבום ואולי אפילו להופעה מלאה.

מההופעה הראשונה הפכתי למעריצה. לא רק בגלל הבסיסט המדהים (שבחר נכון ומדויק עם מי להזדקן…), אלא בגלל הטקסטים המצוינים והמוסיקה המרעישה/מרעננת הזו שנשמעת כל כך חריגה בסצנת המוזיקה הישראלית המלוקקת.

מדהים היה לראות את ההתפתחות של הלהקה מנקודת מבט "חיצונית", שחבריה מוכנים לעשות הכל כדי להגשים את חלומם. הדיסקים חולקו בחינם, חולצות נושאות את לוגו הלהקה הודפסו, והאלבום הראשון הועלה לאינטרנט להורדה חינמית!

במשך מספר שנים הרגשתי חלק מהלהקה (לא בפן האומנותי, אלא יותר בפן הקרצייתי – תמיד ניסיתי להיות מוזמנת לישיבות הלהקה שהתקיימו אצלנו בבית, ואף להביע דעתי בכל נושא שאינו קשור בעשייה המוסיקלית עצמה). אך לאחר שחוק איסור עישון במקומות אשר גרים בהם תינוקות נכנס לתוקף בביתנו, הלהקה העבירה את משכנה לקפה "זליג" בגבעתיים (ממש "רוקרים" אמיתיים!).

בכל אופן, כל המטרה של הכתיבה הייתה להגיד לכם שהתגעגעתי. אולי תקפצו לאיזה קפה? יש עוגה בתנור (אפי הכין) וקצת חומוס במקרר אם מישהו רעב.

- אפי "הקופצני" קרימקה –